בתולדות עמנו מוכרת התופעה של קידוש השם, הנכונות להקריב את החיים למען האמונה. תופעה זו, המכונה בלעז "מרטיריום", מצויה גם בתולדות הנצרות והאיסלם, אולם בחינה היסטורית מראה שיש הבדלים מהותיים בין מקדש השם היהודי לבין המרטיר הנוצרי והשהיד האיסלמי. ההבדל המובהק ביותר הוא נכונותם של הורים יהודיים לשחוט במו ידיהם את בניהם ובנותיהם כדי שלא יאנסו להמיר את דתם, כפי שבחרו לעשות יהודים רבים באירועי גזירות תתנ"ו (1096).
לאחרונה התפרסמו שני ספרים העוסקים בתופעת קידוש השם בגזירות תתנ"ו: ספרו של פרופ' ישראל יעקב יובל, "שני גויים בבטנך - יהודים ונוצרים - דימויים הדדיים" (ת"א: עם עובד, 2001), וספרו של ד"ר שמחה גולדין, "עלמות אהבוך, על־מות אהבוך" (ת"א: דביר, 2002). יובל וגולדין נמנים על דור ההמשך של חקר עם ישראל באקדמיה הישראלית, אך הם מייצגים שתי דרכי הסתכלות שונות על תופעת קידוש השם. בכתיבתו של יובל בולט מאוד הזעזוע שהוא חש לנוכח שחיטת הילדים בידי הוריהם בתתנ"ו. גולדין, לעומת זאת, דבק במסורת של היסטוריונים יהודים וישראלים שלא הביעו אלא התפעמות והערצה למעשיהם של מקדשי השם, וכבר בתחילת ספרו הוא כותב כי אותם יהודים ויהודיות ששחטו את ילדיהם ואת עצמם כדי שלא יאלצו להמיר את דתם בחרו ב"דרך מוות מפוארת". הוא גם אינו טורח להזכיר דעות מנוגדות כשל יובל, ואינו מנהל דיון כלשהו בשאלה שקשה להפריז בכובד משקלה: "האומנם דרך מוות מפוארת?".
..."מפרפרים הילדים..."
בתקופת גזרות תתנ"ו אנו מוצאים את המקרים הבולטים ביותר בהיסטוריה היהודית של הריגת ילדים בידי הוריהם ממניעים דתיים מובהקים. האירועים התרחשו על רקע התארגנות הצלבנים למסע הצלב הראשון. יהדות אשכנז, שישבה בצפון צרפת ובגרמניה שבאגן הריינוס, נטבחה באכזריות בידי הצלבנים ומלוויהם, שכללו גם אספסוף מקומי. אלה ניצלו את ההזדמנות שנקרתה להם לפרוע ביהודים ולהעבירם לנצרות. יהודים רבים, לבטח אלפים, ואולי עשרות אלפים, בחרו להרוג את ילדיהם ולאחר מכן את עצמם, על פי רוב בשחיטה, כדי שלא לבגוד באמונתם. בעיר מיינץ לבדה מדובר בכאלף או אלף ומאה יהודים שנהגו כך. כמותם עשו גם יהודי וורמס (וורמיזא): לאחר שהתייאשו מן ההצלה "הצדיקו עליהם את הדין ובטחו ביוצרם וזבחו זבחי צדק ויקחו את בניהם וישחטו אותם על יחוד השם".
אזכורים רבים להריגת ילדים מצויים בפיוטים ובקינות שחוברו לאחר אירועי הדמים של תתנ"ו. כך, לדוגמה, מתוארים הדברים בקינתו של רבי דוד בן משולם המוקדשת כולה לשחיטת הילדים: "זרע קודש בנים לא ישקרו.../ טף ונשים השלימו יחד לעקד/.../ כבשים בני שנה לעולה תמימים/.../ מפרפרים הילדים וזה על זה מפרכסים/.../ עוללים ויונקים הנזבחים כליל לעולה/.../ מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה/..."
נותרו בידינו תעודות המתארות בפירוט מקרי טבח ילדים שארעו במסגרות משפחתיות ספציפיות. אחת הפרשיות הללו היא המעשה בהתאבדותו של יצחק בן דוד, פרנס קהילת מיינץ, שהרג את ילדיו ואת אמו ושרף בית כנסת בעיר. רוב יהודי מיינץ נספו בעת ששהו בחצר הבישוף. רק בודדים ניצלו, ובהם יצחק בן דוד שהמיר את דתו. ההתנצרות הצילה גם את חיי ילדיו. יומיים לאחר תום הפרעות, שעה שכבר לא נותרו צלבנים בעיר, שב יצחק לבית הוריו אכול חרטה והחליט לבצע ריטואל של כפרה. הוא בישר לאמו: "גמרתי בלבי להקריב קרבן חטאת לאלוהי מרום, אמצא בזה כפרה." אמו, שנצלה מהפרעות בלי שנטבלה לנצרות, שכבה בבית פצועה וכששמעה על כוונת בנה התחננה על נפשו ועל נפשה, אך ללא הועיל. אחוז תזזית הסתגר האיש בביתו ונעל אותו. הוא פנה אל ילדיו ושאל אותם: "רצונכם שאזבח אתכם לאלוהינו?" הילדים, שתוארו קודם לכן כמי שאינם יודעים עדיין להבדיל בין טוב לרע, השיבו: "עשה מה שתרצה ממנו." האיש לקח את ילדיו, הביאם אל בית הכנסת, ושם, לפני ארון הקודש, שחטם: "ויז מדמם על עמודי ארון הקודש... ויאמר: הדם הזה יהיה לי כפרה על כל עוונותי". לאחר מכן חזר אל בית הכנסת והעלה אותו באש: "והחסיד היה מהלך מפינה לפינה ומזווית לזווית וכפיו פרושות השמימה לאביו שבשמים, ויתפלל אל ה' מתוך האש בקול גדול וקול נעים." נוצרים שעמדו על המתרחש פנו אליו בצעקות: "אדם רשע, צא מן האור" ואף ניסו להצילו ולמושכו החוצה, אך הוא סרב ונשרף שם "איש תם וישר ירא שמים". כך חושב המספר האנונימי ממיינץ, שכתב את הדברים במאה ה-12, מנקודת מבט יהודית ובעברית.
שמחה גולדין מסביר את מעשיו של יצחק בן דוד כך: "המסר החד העולה מן המקורות הוא שהתנהגות כמו זאת של ר' יצחק (כלומר, התנצרות מאונס ואח"כ חזרה ליהדות) אינה מתקבלת על הדעת. יהודי חייב להיות שלם ותמים. התנהגות שאינה משקפת תכונות אלה אינה מקובלת... הדגם המומלץ הוא אברהם המקריב את בנו ללא הסתייגות, התחמקות או שאלות. האפשרות להתנצר ואפילו למראית עין נדחית." גולדין, הנפעם ממעשיו של יצחק בן דוד, נוקט בהתייחסו אליהם בביטויים כמו "הפעולה המפוארת" או "מותו המפואר", אך את תיאור "הפעולה המפוארת" עצמה, שהבאתי קודם ושישראל יובל מפרט בספרו, מעדיף גולדין שלא לפרוש בפני קוראיו, אפילו לא בהערת שוליים. גולדין בחר להצניעה ואני יכול להבין ללבו.
לא רק גברים יהודיים מתו על קידוש השם והרגו את ילדיהם - גם נשים עשו זאת. הכרוניקן האנונימי ממיינץ הותיר לנו את הסיפור המזעזע על מרת רחל ששחטה במאכלת את שני בניה ושתי בנותיה. הוא פותח את תיאורו כך: "מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אישה החסידה מרת רחל הבחורה... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים... גם בהם תקדשו שם האל הקדוש. ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה. ויהי כאשר ראתה אם הבנים (רחל) את המאכלת ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה את החזה ואומרת: איה חסדך ה'?" ראשון הבנים נשחט ואחיו בראותו את הדם המזנק, אץ ונחבא תחת תיבה. אך בנותיה של רחל, שתי נערות בתולות ויפות, השלימו עם גורלן וסייעו בידי אמן בהמתתן: "ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן וזבחה אותן לה' אלוהי צבאות, אשר ציונו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמים עמו כדכתוב 'תמים תהיה עם אלוהיך'." וכשהסתיים טבח שלושת הילדים לפני יוצרם, הרימה הצדקת את קולה וקראה לבנה הנותר: "אהרון, אהרון גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא. ותשימם בשתי ידיה ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפסו האויבים את החדר וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: הראי לנו את הממון שיש בבתי הידיים שלך. ויהי כאשר ראו הילדים והנם שחוטים ויכוה ויהרגוה עליהם, ופרחה רוחה ונפשה השלימה."
נקמה, קורבן אדם וגן עדן
את טבח הילדים בידי הוריהם יש לראות בהקשרים דתיים ספציפיים, אותם אפרט כאן בקצרה:
ראשית, הקשר הנקמה: שחיטת הילדים נועדה לקדש את שם האל, אך גם לעורר את קנאתו ונקמתו. כפי שמציינים המדרשים והקינות, מדובר בחשבון דמים, פשוטו כמשמעו. כל טיפה מדמם של יהודים שנשחטו על קידוש השם נרשמת ב"פנקס חשבונות" אלוהי בצורת בגד אדום. זהו הפורפיריון, בגדו של האלוהים, שעליו מותזות ומנויות אחת לאחת טיפות דמם של הנשחטים. ביום הדין יפרע אלוהים את החשבון עד טיפת הדם האחרונה. המרצת האל לנקום את דם הנשחטים היא בבחינת זירוז הגאולה. נקמת הדם השפוך של הנשחטים היא חלק בלתי נפרד מחזון הגאולה באחרית הימים. אין לך קינה, מהקינות שהתחברו בעקבות גזרות תתנ"ו, שאינה מסתיימת בהבעת משאלה לנקום בגויים כחלק מתהליך הגאולה המיוחל.
ההקשר השני הוא זה של קרבן האדם: הכרוניקות והפיוטים שנכתבו בעקבות גזרות תתנ"ו מבטאים השקפות שרווחו במאה ה-12 ולפיהן דמם השפוך של הקדושים מקרב את הגאולה. לפנינו שיר הלל למזבח דמים של מעלה, שעליו זובחים קורבנות אדם. ההיסטוריון יצחק בער, שהיה מחלוצי המחקר של אירועי תתנ"ו ומראשוני החוקרים המעריצים את מקדשי השם באותה עת, כתב כך: "בריאליות האכזרית של המעשים האלה טמון אחד הרעיונות הנאצלים ביותר (כך!): נפשות הנהרגים על קידוש השם נקרבים כקורבנות בבית המקדש של מעלה." ישראל יובל מצביע על כך שבער לא חש כל סתירה בין "הריאליות האכזרית" לבין "רעיון נאצל".
ב-1950 התפרסם מאמר חשוב של שלום שפיגל, בו הוא הצביע על נוכחותו הניכרת של מוטיב קרבן האדם בגזרות תתנ"ו. שפיגל הוא הראשון שקרא לדברים בשמם. הוא הצביע על הקושי הפרשני בו נתקלו מקדשי השם בנסותם למצוא צידוק למעשיהם. הם ראו עצמם כחוזרים על מעשי אבות - על מעשה אברהם שעקד את בנו. אך הלקח האחרון של פרשת העקדה הוא "אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית, כ"ב, י"ב), כלומר, אלוהים מעדיף קרבן בהמה על פני קרבן אדם. לפיכך, דגם העקדה אינו תואם את מעשי יהודי אשכנז ששחטו את בניהם. שפיגל הראה שפרשנות העקדה בקרב יהודי אשכנז טובחי ילדיהם השתנתה אחרי גזרות תתנ"ו, וקולות בודדים ושוליים מעולם המדרש, שגרסו כי אברהם אמנם הרג את יצחק, החלו לזכות לפריחה ולחיים חדשים.
יובל מציין ששפיגל ובער כתבו את עבודותיהם בשנות ה-50, שנים ספורות אחרי השואה, עובדה שהשפיעה ללא ספק על השתאותם מהסבל והאומץ שגילו מקדשי השם היהודים על אדמת גרמניה כאלף שנה קודם לכן. שנות ה-50 לא היו הזמן המתאים להעלאת המחשבה שיש דבר מה מעורר אימה במסירות הנפש שבה שחטו הורים את ילדיהם במאורעות תתנ"ו.
"אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה": קרוואג'יו (1590 - 1610), "עקדת יצחק"
ההקשר השלישי והאחרון הוא גן העדן: אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסה של קידוש השם הוא הבטחת שכרם של מקדשי השם, כלומר, חיי נצח בגן עדן. המתים על קידוש השם חיים וקיימים, הם מחליפים עולם זמני, חשוך וטמא בעולם נצחי, טהור ומואר באור האלוהי. שכרם הוא קרבתם לצדיקי האומה, אברהם, רבי עקיבא ואחרים וכן קרבה אל האל עצמו. מקדש השם עובר לעולם שכולו אור, מקבל הילה מיוחדת, "עטרה של זהב ובה קבועות אבנים טובות ומרגליות", ועולה למעלת הצדיקים היושבים בגן עדן. מקדשי השם, אברהם אבינו ורבי עקיבא - כולם ימצאו בחבורה אחת תחת עץ החיים, קרובים לאל עד כדי כך שיוכלו להצביע עליו באצבעם.
משחיטת הילדים לעלילת הדם
יובל עורך בספרו דיון מפורט ביחסי היהדות והנצרות, אך בלב לבו של הספר מצויה תזה שהעלה לראשונה לפני כעשר שנים, ובה הצביע על קשר אפשרי בין עלילות הדם הראשונות שהעלילו נוצרים על יהודים במאה ה-12 לבין שחיטת הילדים היהודים בידי הוריהם בגזרות תתנ"ו. יובל מוצא קשר בין עלילת הדם הראשונה נגד יהודים - בה נטען כי יהודים שחטו ילד נוצרי והשתמשו בדמו לאפיית מצות - אשר אירעה בשנת 1144 בעיר נוריץ' שבאנגליה (לפי גרסה אחרת קדמה לה עלילת הדם העיר וירצבורג שבגרמניה), לבין שחיטת הילדים בגזרות תתנ"ו, שהתרחשו 50 שנה קודם לכן. על־פי יובל, העובדה שבמהלך המאורעות היו יהודים ששחטו את ילדיהם כדי שלא יפלו לידי הנוצרים ויובלו לשמד, כלומר להמרת דתם, גרמה לנוצרים לראות ביהודים בריות חסרות מעצורים המסוגלות לכל: אם לשחוט את ילדיהם הם נכונים, קל וחומר גם את ילדי הנוצרים.
התזה של יובל חשובה, אף שניתן להתפלמס איתה. אפשר לטעון כנגדו שהשערתו מבוססת על ראיות נסיבתיות, שמעולם לא הוכח קשר סיבתי בין שחיטת הילדים להתפתחות עלילת הדם. אפשר לשאול האם רמתם של אמצעי התקשורת במאה ה-12 היתה כזאת שאפשרה לדעת בנוריץ' שבאנגליה על האירועים שהתרחשו 50 שנה קודם לכן במרכז אירופה (יובל טוען שכן, ולדבריו אף התגלו לאחרונה עדויות מפורשות בעניין זה). ולבסוף, גם יובל עצמו אינו טוען ליותר מאשר תזה היסטורית, בה מנסה החוקר לקשר בין תופעות שאין ביניהן קישור ישיר מוכח. מבחנה של התזה, כמו של כל השערה, הוא בסבירותה, כלומר, יכולתה להסביר את מרב העובדות ולהיות מופרכת בעזרת מינימום עובדות. התזה איננה עובדה מוכחת, אבל היא מאפשרת ליצור סדר הגיוני בכאוס של ההיסטוריה.
האם דומה קידוש השם בתתנ"ו למרטיריום הנוצרי?
גולדין קובע בספרו: "ההתפרצות המרטירית של היהודים בסוף המאה ה-11 היא התנהגות חדשה בשלל מאפייניה, המושפעת מהנכונות הנוצרית למעשה הקרבה עצמית." הוא מראה שקידוש השם בתתנ"ו שונה מזה של ר' עקיבא, חנה ושבעת בניה ויהודים אחרים בדורות קודמים. בימי הביניים, טוען גולדין, מדובר בתופעה חדשה שניכרת בה השפעת המרטירים הנוצרים שפעלו במהלך המאות 4-1 לספירה, אותם שדבקו באמונתם אל מול שלטון רומי עוין ורודף ושילמו על כך בחייהם.
אולם ספק רב אם הנוצרים הם אלה שהשפיעו על היהודים, כפי שגולדין טוען, שהרי במהות הדברים השוני רב על הדמיון. המרטירים הנוצרים לא שחטו את נשותיהם או את ילדיהם וגם המרטיריות הנוצריות לא עשו זאת.
המרטיריום הנוצרי הוא אינדיוידואלי: מדובר ביחידים המקריבים את עצמם כדי להציב מופת לדת החדשה והנרדפת באירופה של המאות 4-1 לספירה. יובל אומר על כך דברים נכוחים: "בספרות המחקר מדובר הרבה על הדמיון הרב שבין מעשיהם של מקדשי השם לבין המרטירולוגיה הנוצרית... אין לכפור בקיומו של דמיון זה, אך גם אין להתעלם מהבדל מכריע: המרטירולוגיה הנוצרית לא צידדה בהתאבדות או בהריגת הזולת. גם היא כמו ההלכה היהודית, רואה את שיא החובה הדתית בנכונות של המאמין לדבוק באמונתו, ואפילו במחיר הריגתו בידי אחרים, אך לא במחיר הריגתו את עצמו או את קרוביו ויקיריו. להתנהגות המיוחסת למקדשי השם בתתנ"ו אין אח ורע במסורת הנוצרית וגם ההלכה היהודית אינה מכירה סוג כזה של ריטואל דמים."
אפילוג
בקיץ 1994 רצח אבי קוסטנר, יהודי אמריקאי (ישראלי לשעבר) בן 52, את שני ילדיו, באת' בת השתים־עשרה ורייאן בן העשר, במדינת ניו ג'רזי בארה"ב. הוא סימם אותם ולאחר מכן חנק אותם למוות באמצעות גז המנוע של מכוניתו. לאחר הרצח ניסה קוסטנר להתאבד על ידי נטילת כמות גדולה של גלולות הרגעה ונכשל.
קוסטנר, יהודי אורתודכסי ששימש מורה לעברית במשרה חלקית, הסביר את הרקע למעשהו כך: הוא ניהל מאבק משפטי ממושך נגד לין מיסון, אשתו לשעבר, כדי לקבל את הילדים למשמורתו. היא תכננה לעבור לפלורידה עם שני הילדים ובעלה החדש. קוסטנר רצה שהילדים ישארו אצלו ויתחנכו כיהודים. לין מיסון, שחזרה לנצרות לאחר גירושיה מקוסטנר, התנגדה לכך שהילדים יתחנכו כיהודים ורצתה שהם יבחרו בעצמם את דתם בהגיעם לגיל 18.
במהלך עדותו בבית המשפט בניו־ג'רזי לא הביע קוסטנר חרטה כלשהי וביקש, שוב ושוב, מן המושבעים לגזור עליו עונש מוות. קוסטנר סיפר כי למעלה משנה לפני הרצח כבר בדק "טכניקות" להמית את ילדיו: בפעם הראשונה ניסה לסתום את אפה של בתו במהלך שנתה ובפעם השניה החדיר חומר מרדים לשלגונים שהם ליקקו.
"תגיד למושבעים למה הרגת את ילדיך," הטיח התובע בקוסטנר.
"לא יכולתי לאפשר לנשמותיהם להיפרד מן העם היהודי," ענה קוסטנר.
התובע: "מי נתן לך את הזכות?"
קוסטנר: "אני נתתי לעצמי את הזכות."
התובע: "האם זו הדת או שזו שנאה, מר קוסטנר?"
קוסטנר: "אני לא הראשון בתולדות העם היהודי, שהורג את ילדיו."
קוסטנר נידון לשני מאסרי עולם ברציפות. כשנה לאחר מכן, ביוני 1998, מת ממחלת הסרטן בבית הכלא בניו־ג'רזי.
הרב הקונסרבטיבי, ג'ראלד זליזר, מן הרבנים הבולטים והמשפיעים באזור ניו־ג'רזי וניו־יורק, פרסם מאמר ב"ניו- יורק טיימס" ובו הוקיע את קוסטנר. זליזר הסביר שאין זה נכון ואין זה ראוי שאדם יחשיב את דתו והשקפת עולמו חשובים ונעלים יותר מאשר חיי אדם. הערך של חיי אדם חשוב ונעלה יותר מכל דת והשקפת עולם, אפילו אם מדובר בדת ובהשקפת העולם היהודית.
|
קישורים
עלמות אהבוך, על־מות אהבוך - מאת שמחה גולדין, לרכישת הספר במיתוס
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש