 |
"בסימן הלוטוס" מאת דן צלקה. הוצאת חרגול, 404 עמודים.
|
|
| ספרים • שמעון גלבץ • יום ה', 29/8/2002, 12:49 |
|
 |
|
בילדותי, אחד הלהיטים הגדולים ששרנו בגרון ניחר במשאית המחופה ברזנט שהסיעה אותנו בטיול השנתי לאי־שם בארץ, היה שיר בן שורה אחת: "דוד מלך ישראל חי חי וקיים". לא היינו מלוכנים, והכוונה גם לא הייתה לדוד בן־גוריון, ראש הממשלה דאז. לא היינו ערים למילות השיר כשלעצמן - מה שעשה לנו את זה, וריגש אותנו ריגוש פראי, היה הקצב של השיר, פשטותו, והעובדה שאפשר לשאוג אותו בלי ליווי של כלי נגינה, ממש כפי שבדור מאוחר יותר שרו באותו גרון ניחר "ודיזנגוף נראה לי כמו רכבת - לילה - לקאיייר... או־או, או־או־או־או..."
יש הגורסים שלשפה ולמילים פעולה עמוקה על נפשנו גם אם אין אנו נותנים את הדעת על משמעותן. "מדינת היהודים", ספרו של הרצל, נכתב בגרמנית והכיל רעיונות אירופיים מתקדמים לשעתו על חברה מתוקנת שיש לשאוף אליה; אולם כבר בשנות העשרים, שעה שהעברית החלה לקנות לה אחיזה ממשית בקרב "היישוב" בארץ, עלה חשש אצל אחדים מהוגי הדעות של השמאל הציוני כי עצם הדיבור בעברית יקים לתחייה בקרב החברה הישראלית המתהווה רעיונות דתיים ומשיחיים הגלומים בשפה - והם עתידים לפרוץ מתוכה כמו שד מן הבקבוק. סביב אחד הרעיונות העתיקים הללו, מיתוס "מלכות בית דוד", נרקמת עלילת הרומן החדש של דן צלקה "בסימן הלוטוס".
הדמות שמבעד עיניה מגולל סיפור הרומן היא יותם, מומחה לשפות שמיות, שבחלקו הפותח של הספר נתלש מכל הווייתו: אשתו מתגרשת ממנו, הוא חדל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו וידידו הקרוב היחיד חוזר בתשובה ומתרחק. יותם מתפרנס מניהול סדנאות תקשורת, מנהל פרשת אהבים שנקטעת, הופך לנרקומן ומידרדר במשך שלוש שנים עד שהוא מגיע לסף מוות. את חייו מצילים אנשי שב"כ שזקוקים לכישוריו הבלשניים לצורך מבצע מיוחד: להישתל בקבוצה מלוכנית מחתרתית שמחפשת מומחה לתקשורת לשונית.
עוד בטרם נוצר המגע בינו לבין המחתרת פוגש יותם בדרכו אנשים בעלי אמונות תמהוניות למכביר. כמעט כל דמות ברומן דבקה באיזושהי אמונה דתית, אמונת עידן חדש או אמונה מיסטית אחרת. אפילו "אנשים מעשיים בימי חול צמאים לרוחניות בסופי־שבוע," מסבירה אחת הדמויות. וכך מתגלגל הקורא עם יותם לחיזיון בים המלח שבו ממתינה קבוצת אנשים לנחיתתם של חוצנים; נקלע לחצרו של רב קדוש שברכתו, בלוויית מתת תפוז, מרפאה חולים ופותחת את רחמן של נשים עקרות; מבקר במכון שבו בעזרת שיטה הקרויה אף־סי מחלצים מילדים אוטיסטים, העומדים בקשר עם עולם הרוחות, ידיעות שונות על עולם הנסתר; בערבות הנגב ובגליל משוטטים להם צעירים מסטולים המדקלמים מנטרות הודיות, ואילו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב מתכנסים חסידיו של הרבי מלובביץ' וממתינים לתחייתו מן המתים תחת הסיסמה "מגיע לנו משיח!"
החברה הישראלית כולה מצטיירת ברומן כרוחשת אמונות בלתי רציונליות, חלקן ילדותיות ובלתי מזיקות, אך חלקן אפלות ומסוכנות. העלילה מתרחשת ב- 1995, שנת רצח רבין, עת נשטפה הארץ בגל של גילויי לאומנות משיחית פנאטית: "ישראל נראתה כמו כוכב לכת סהרורי מלא שנאה, כאילו השתוללה בה מלחמת אחים. כל סיסמה היתה עלבון. לא סתם נעיצת סכין, אלא נעיצה וסיבוב בבשר החי." על רקע שלל האמונות הללו קשה לתפוס את המחתרת המלוכנית שיותם מסתנן לשורותיה כקבוצה המסוכנת ביותר בשטח או כבלתי שפויה באורח קיצוני.
בראש הקבוצה עומד ינאי ולדמן, היסטוריון מבריק שפרש מן האקדמיה. הוא טיפוס אקסצנטרי המגלה תסמינים של מאניה־דיפרסיה, אך גם ניחן בכריזמה, בידע רב ובכוח שכנוע רטורי שאין איש מהסובבים אותו יכול לעמוד בפניו. "...בוודאי ידוע לך כמה קדושים היו פרחי הלוטוס במקומות רבים בעולם," מספר ינאי ליותם. "בשנת 1932, מצא בוטנאי יפני פירות של לוטוס קבורים עמוק בקרקע של אגם שהתייבש, במנצ'וריה הדרומית ... היפני הנביט את הזרעים. הוא סבר שגילם מאה ושמונים שנה. בשנת 1951 הובאו עוד זרעים ונעשתה בהם בדיקת פחמן רדיואקטיבי, והתברר שהזרעים האלה הם בני אלף שנה בערך. התברר שהם טעימים, ושלוש שנים אחרי זריעתם פרחו יפה… תנומה בת אלף! ואחרי התנומה - ליבלוב." "חבל שלבני־אדם אין סגולה כזאת," אומר יותם בתגובה. "גם לנו ניתנה סגולה זאת," משיב ינאי. "אתה מסתכל בי בפליאה. יש לנו זרע לוטוס קדוש ומלכותי - זרע דוד!"
"המלך דוד בעיירה" מאת מארק שגאל
ינאי אינו דתי. הוא רואה בכינונה מחדש של המלוכה פתרון לשסע הקיים בחברה הישראלית הנתונה באורח כרוני במשבר של "לגיטימיות השלטון". מנין לה סמכותה של הכנסת כריבון? מן המועצה הזמנית שקמה ב- 1948. "ומנין הזכות של מועצת המדינה להעניק לעצמה סמכות כזו?" שואל ינאי שאלה רטורית. "זאת תפיסת שלטון שלא כחוק. המפץ הגדול בלי רגע לפניו. אבל מסורת בית דוד יקרה לעמנו כמו ארץ־ישראל, כמו ירושלים. ודאי ראויה היתה מסורת זו להישקל בזמן תפיסת השלטון ... הכל נעשה בחשכת בראשית, בתוהו ובוהו יצירתי. טוב ויפה. אבל לומר שלנו אין זכות חוקית להציע צאצא מבית דוד?" שום משטר אחר, טוען ינאי, לא יזכה לעולם ללגיטימיות הלכתית. ולא זו בלבד שצאצא של בית דוד עתיד לזכות בתמיכת הרבנים החרדיים, "מלך בשר ודם זה יגרש מהארץ המעונה את צלליו של מלך המשיח, יפייס בין דתיים וחילוניים ובין ישראל והעמים."
מיהו המלך המיועד? בידי ינאי מצויה תעודת יוחסין, מאושרת בידי שלושה רבנים, המעידה כי גפני אברבנאל, בחור בן 22, נמנה עם צאצאיו של דון יצחק אברבנאל, שחתם את ספריו: משורש ישי בית הלחמי. ינאי ממנה את יותם, המומחה ללשון, להכשיר את הנצר הנוכחי לבית דוד לשאת דברים בציבור כך שייגעו בציפור הנפש היהודית - שכן גפני הוא בחור חילוני ישראלי מצוי, וחוויותיו התרבותיות מבוססות רובן ככולן על שירי משינה, אביב גפן וזקני צפת, ועל צפייה בסדרות טלוויזיה אמריקניות. האם יצליח במשימה הלאומית שינאי בעל החזון מעמיס על כתפיו?
דן צלקה הוא סופר ותיק השולט בחומריו ביד מאומנת, והוא יצר רומן קולח ומרתק. יש לו כשרון לתאר דמויות בשרטוט קצר, ולדבר מגרונן בעברית אמינה ועסיסית, וכך, בנוסף לדמויות הראשיות, משופע הרומן בדמויות משנה רבות, היוצרות יחד פסיפס של החברה הישראלית, לשונה והווייתה. כאמור, חלק מהדמויות תמהוניות ואף גרוטסקיות, אך זה בדיוק מה שיוצר את התחושה שהחברה הישראלית ירדה מהפסים. האמנם מלך מבית דוד דרוש לה כדי להשיבה לשפיותה?
|
קישורים
"בסימן הלוטוס" - לרכישת הספר ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש