 |
|
בין הדיסיפלינות של מדע המדינה וההיסטוריה קיימת יריבות סמויה, ולפעמים לא-כל-כך סמויה. כל צד מושך לכיוון שיטות המחקר שלו, ולפעמים נראה כי האמת נופלת באמצע. שיתוף פעולה בין השתיים עשוי לסייע לשתיהן.
|
|
| מדע • הלל אדלר • יום ב', 29/7/2002, 0:59 |
|
| |
נדמה לי שסטודנטים להיסטוריה או למדע המדינה יכירו את הסיטואציה: אנשי מדע המדינה רואים בהיסטוריונים חוקרים המתעסקים בעבר בלי קשר להווה, חוקרים ללא תשתית מתודולוגית מסודרת, מי שפשוט כותבים כרונולוגיה של אירועים. היסטוריונים טוענים על מדעני המדינה כי הם בונים תיאוריות ללא ביסוס עובדתי, היסטורי, נכון ומדויק ומתיימרים לנבא אירועים עתידיים בשיטות מדעיות מדויקות.
אך האם הדיסיפלינות אמנם כה שונות? אין ספק כי קיימים יחסי גומלין הדוקים ביניהן. כפי שכתב ההיסטוריון האנגלי ג'ון רוברט סילי: "היסטוריה ללא מדע המדינה אין לה פרי, מדע המדינה ללא היסטוריה אין לו שורש". איש מדע המדינה נזקק להיסטוריה כמעבדת ניסויים בה נבדקות ומוכחות התיאוריות והפרדיגמות שאותם פיתח. ובמקביל, ההיסטוריון נסמך לעיתים קרובות על שלד כרונולוגי ותיאורטי שנבנה במסגרת מדע המדינה, הנוטה להקדימו בטיפול באירועים עכשוויים. בסוגיות היסטוריות רבות, כשמגיע ההיסטוריון לעסוק בנושא הוא מוצא כי כבר קיים שלד קונספטואלי המתייחס לאירועים. ההיסטוריון יכול לנסות ולקעקע שלד זה, אך עדיין חייב בהתייחסות אליו.
ההבדלים בין הדיסיפלינות מוסברים במידה רבה על־ידי ההתייחסות לאירוע ההיסטורי הבודד. מדעני המדינה מנסים להסביר אירועים רבים ככל האפשר עם מספר משתנים קטן ביותר, בניסיון להכליל וליצור איזושהי תיאוריה או מודל. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתמקד לרוב באירוע הבודד או בסדרת אירועים מצומצמת, אותה הוא מנסה להציג במספר משתנים גדול יותר ובקונטקסט רחב ככל שיוכל. ניתן לראות את הבעייתיות מייד. בעיני ההיסטוריונים מאבדים מדעני המדינה את המשמעות והקונטקסט ההיסטורי בהכלילם אירועים רבים ככל האפשר תחת קורת גג אחת. ככל שמורכבות האירוע הבודד גדלה, טוענים ההיסטוריונים, לא נוכל למצוא תיאוריה מקיפה אחת שתסביר את התופעה. מדעני המדינה, לעומת זאת, רואים את עבודת ההיסטוריון כחסרת תועלת בהתייחסותה לאירוע הבודד בלבד, שבאמצעותו לא ניתן לכאורה להוכיח דבר. כך, מדעני המדינה המנסים להוכיח את תקפותה של תיאוריה כלשהי יטפלו במקרים היסטוריים שונים בהם המציאות התאימה למודל ואחרים בהם לא, וינסו להכליל מתוך אוסף האירועים על תקפות התיאוריה. ההיסטוריון יתנגד לכך באומרו כי הכללה מעין זו אינה מדויקת, שכן האירועים מנותקים זה מזה ותלויים מאוד בהקשר.
הבדל אחר הוא נקודת המבט על האירוע. מדעני המדינה מסתכלים על האירוע או האירועים בניסיון ללמוד מהם על ההווה. אירועים היסטוריים ללא לקח לימינו אנו לא מעניינים אותם. ההיסטוריון, לעומת זאת, מתעניין בעבר באשר הוא עבר. אך בל נחשוב כי ההיסטוריון אינו מחובר להווה. במאה ה- 19, בשיאו של הגל הפוזיטיביסטי בהיסטוריה, הועלתה הטענה כי תפקידו של ההיסטוריון הוא לשחזר את האירועים ההיסטוריים במדויק. ביכולתו של ההיסטוריון להגיע לשחזור ה"אמת ההיסטורית", כך נטען, ולהגיע לוודאות מדעית על שאירע. "לתת לעובדות לדבר" הייתה הסיסמה. בסוף המאה החלו היסטוריונים להבין כי ההיסטוריה נכתבת למעשה מנקודת מבטו ופרשנותו של ההיסטוריון הכותב אותה. נקודת מבטו ופרשנותו נטועים עמוק בהווה, ומהווים למעשה מראה של התרבות והחברה בה הוא חי. כדברי ההיסטוריון האיטלקי קרוצ'ה - "כל היסטוריה היא היסטוריה עכשווית". ההיסטוריון אינו עבד של העובדות כבעבר, שכן, כדברי ההיסטוריון האנגלי א. ה. קאר, מתקיים "תהליך מתמשך של יחסי גומלין בין ההיסטוריון לעובדות שלו, דיאלוג אין סופי בין ההווה לעבר". עם זאת, עדיין קיים שוני בין הדיסיפלינות בהסתכלותן על ההווה, בעיקר מבחינת הלקח ההיסטורי. מטרת לימוד ההיסטוריה, אומר הפתגם השחוק, הוא להימנע משגיאות העבר. אך ההיסטוריונים לרוב לא מציינים מהן שגיאות אלה או כיצד יש להימנע מהן. מדעני המדינה, לעומת זאת, בהסתכלותם המתמדת על ההווה, ינסו למצוא לקח עכשווי לאירועים וינסו להגדיר דרכים בהן ניתן להימנע משגיאות העבר.
ההתייחסות לעובדות ההיסטוריות יוצרת עוד הבדל משמעותי בין הדיסיפלינות: בעוד ההיסטוריון מחויב למסמך, לתעודה או לארטיפקט ההיסטורי, יכול מדען המדינה, מלבד מקורות אילו, להסתמך על נתונים סטטיסטיים, מודלים תיאורטיים ומקורות בני־זמנו רבים ומגוונים. העובדות ההיסטוריות משמשות לרוב לא כהסבר אלא, כפי שהתנסח איש מדע המדינה תומס שלינג בהקדמה לאחד מספריו, "השתמשתי בכמה דוגמאות היסטוריות, אך לרוב כאילוסטרציה, לא כהוכחה". כיום, גם ההיסטוריה המודרנית נאלצת לעיתים להתנתק מהטקסט הכתוב. בנסותה לחקור קבוצות ואישים בשולי החברה, שעליהם אין מקורות כתובים רבים, על ההיסטוריה להתמודד עם חוסר במידע ולמעשה לנחש ולהעלות השערות רבות המנותקות מהטקסט הכתוב המפורש.
הנושא המתודולוגי נתפס לרוב כאחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין הדיסיפלינות. מדעני המדינה מנסים ליצור תהליך מחקרי "מדעי", כפי שמרמז השם "מדע המדינה". ראשית, בונים היפותזה ראשונית, מבצעים סקירת ספרות רלוונטית, בודקים את ההיפותזה בניסוי, מגבשים מסקנה ולאורה בודקים את תקפות ההיפותזה. בצורה זו, כך טוענים מדעני המדינה, נוכל להגיע לתיאוריה טובה יותר והכללות מדויקות יותר שמהן נוכל גם לצפות אירועים עתידיים. בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה- 20 התפתחה תפיסה במדעי החברה, כי ניתן להבין אירועים חברתיים ואנושיים דרך שורה של עקרונות מדעיים. תוצר של תפיסה זו הוא השימוש שעושה מדע המדינה ב"תורת המשחקים", לדוגמה; הוא מנסה, בעזרת הדמיות ומודלים, לצפות, למשל, אינטראקציות בין מדינות, בעיקר סביב נושא המשא ומתן. כיום נראה כי יש התפכחות מגישה "נבואית" זו. מדעני המדינה הבינו כי אינטראקציות בין מדינות ואנשים אינן דומות להתנגשויות בין מולקולות אותן ניתן לצפות. לעתים קרובות בני אנוש הם בלתי צפויים, לא רציונליים, אימפולסיביים, ואינם פועלים במסגרת כללים מוגדרת.
ההיסטוריון פועל אחרת. ראשית הוא מגלה בעיה – תופעה היסטורית שהתעלמו ממנה או שנותרה בלתי פתורה או שנפתרה באופן שגוי לדעתו. ההיסטוריון מגדיר את סוג המקורות שבאמצעותם ינסה לשפוך אור חדש על הסוגייה, ואחרי כן מנסה, תוך עיון בחומר הרלוונטי הרחב ביותר, לפתח הסבר טוב ומדויק יותר של התופעה או האירוע ההיסטורי. הדיונים המתודולוגיים בהיסטוריה מועטים יחסית. לעומת זאת, גישתו ה"מדעית" לכאורה של מדע המדינה, דורשת דיונים אינסופיים על גישות, שיטות ותיאוריות מחקריות, בניסיון להגיע, עד כמה שניתן, לדיוק "מדעי" ואובייקטיבי.
אין ספק כי קיימים הבדלים בין הדיסיפלינות ואין לאף אחת מהן מונופול על האמת, אך נראה כי שיתוף פעולה ביניהן יועיל לשני הצדדים. מדעני המדינה, בהסתמכם על חומר היסטורי מדויק ותלוי הקשר יותר, יוכלו להכליל ולתקף את התיאוריות והמודלים שלהם ביתר דיוק. לדוגמא, מדעני המדינה המנסים לבנות תיאוריה בהסתמך על מקרים היסטוריים של "דמוקרטיות", יוכלו
לעשות שימוש מדויק יותר במודלים היסטוריים של דמוקרטיות ולהרוויח מהידע ההיסטורי, תלוי הקונטקסט, של מהי "דמוקרטיה", באיזו מדינה, תקופה והקשר. ההיסטוריה, גם כן, יכולה על בסיס כלי המחקר של מדעי המדינה לראות תופעות רחבות, מחזוריות, תבניות ואנלוגיות בהיסטוריה, שההתעסקות באירוע הבודד או בסדרת האירועים המצומצמת עלולה להעלים מעיניהם. כשלים במשא ומתן בין מדינות, למשל, יכולים להיות מוסברים, מלבד ההסבר ההיסטורי, בהסברים ביורוקרטיים וארגוניים או באמצעות "תורת המשחקים". ניתן גם לנסות ולבחון תופעות היסטוריות בכלי המחקר של מדעי המדינה. לדוגמא, משוואת ההרתעה בין אתונה לספרטה, מערכת בינלאומית דו קוטבית בין רומא לקרטגו או בחינת פרדיגמות ריאליסטיות בעולם הכאוטי של ימי הביניים.
ניתן, אולי, להקביל את שילוב כלי המחקר של הדיסיפלינות לארגז כלי עבודה. כשאנו נתקלים בבעיה מסוימת, אנו פותחים את הארגז ומוציאים כלים שונים שבאמצעותם נוכל לנסות ולפתור את הבעיה. כלים מסוימים יתאימו יותר מאחרים לפתרון בעיות מסוימות, אך השימוש בכלים רבים ככל האפשר יאפשר פתרונות שונים וזוויות הסתכלות שונות על הבעיה. השימוש בכלים רבים יותר על מנת לפתור בעיות, יוביל למחשבה פורייה, לרעיונות חדשים, ובסופו של דבר לפתרונות טובים יותר.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש