 |
|
כדי להגיע לפיוס היסטורי, חיוני שרוב בני העמים ישתכנעו בנכונותם ההדדית לשאת באחריות אישית מלאה לביצוע ההסכם, לנטרול המיעוטים האלימים ולהתאמת האתוסים הלאומיים לשלום אמת -מטרה שתהליכי השלום הנוכחיים לא השיגו. הצעה חדשנית לתהליך שלום בין עמים, לא בין מנהיגים.
|
|
| פוליטיקה • דורון צור • יום ו', 7/6/2002, 23:59 |
|
| |
הוויכוח בישראל וברשות כיום סובב כל העת סביב תוכניות מדיניות, תוך התכתשות בין מנהיגים המושפעים על־ידי קיצונים חסרי אחריות בתוך עמיהם. מצב זה הוא שמונע מהלך משמעותי שיקדם את העמים באזור לעבר דו־קיום שליו. על כן, מטרתנו צריכה להיות בניית תהליך שלום מוסכם בו יתבטא רצונם האמיתי של האזרחים משני הצדדים. התהליך יאפשר לבני העמים להכיר זה את זה לעומק, להתקדם מעבר לסיסמאות כלליות ועמדות מיקוח, לברר באופן מעשי, אחראי ונוקב את סולמות הערכים האמיתיים שלהם ולקבוע יחד את פרטי העתיד הרצוי להם.
לאור צורך זה חיברתי נייר עמדה זה, בו מוצגת הצעה קונקרטית לדרך חדשה לשלום אמת בין העמים היושבים בארץ־ישראל. מכיוון שכל הצדדים מכירים היטב את הנסיבות ואת הרקע ההיסטורי למצב הנוכחי, אדלג על הסקירה ההיסטורית הרגילה. אעבור מיד, אם כן, בלי גינונים וקישוטים מיותרים, לעיקרי הצעתי, ובהמשך אפרט וארחיב על הסעיפים השונים.
עיקרי ההצעה
האו"ם והמדינות המעונינות בפתרון הסכסוך יקימו מוסד קבע אקס טריטוריאלי – קונגרס בני אברהם – שיפעל בשקיפות כדי להגיע לטיוטת הסדר סופי וקבוע. חברי הקונגרס יבחרו במדגם סטטיסטי ואותנטי של עמי ארץ ישראל (נשים וגברים מכל מגוון הגילים, העיסוקים, רמות ההשכלה ואזורי המגורים – אולי אפילו כמה מקוראי המאמר הזה) ובעת כהונתם יהיו עובדי או"ם במעמד דיפלומטי. הם יפעלו כשילוב של קבוצת מיקוד ומדגם מייצג ותפקידם יהיה להגיב באופן אישי וקונסטרוקטיבי וע"פ עקרונות דיון קבועים לטיוטות הסדר שתגבש וועדת ניסוח מקצועית. הגורמים הבינלאומיים יסייעו לוועדת הניסוח להגדיל את מספר התומכים בטיוטות ע"י הסמכתה לכלול בטיוטות תרומת משאבים וטריטוריה ו/או מתן ערובות. הם יגבו את התהליך לכל משכו ויעמדו על כך שמוסדות השלטון מכל צד יאפשרו את קיומו, ימנעו מכל ניסיון בלתי כשר להתערב בו ויגנו על הנציגים ומשפחותיהם מפני טרור, איומים או סחיטה.
התהליך יימשך ככל הנדרש (כנראה מספר שנים). הוא לא ישפיע ישירות על המבנה הפוליטי הקיים אך קיומו יאפשר למנהיגי שני הצדדים להתרכז יותר בשיקום ענייני הפנים היגעים שלהם ויגדיל את כדאיותם של צעדים בוני אמון המעודדים את נציגי הצד השני להתפשר. גם הלחץ של הקיצונים על המנהיגים יפחת כי תיעלם התועלת של עמדות מיקוח קשיחות. המנהיגים יוכלו כמובן, אם ירצו, לפעול להשגת הסדר בכל הדרכים העומדות לרשותם וייתכן שדווקא כשאין עליהם לחץ חיצוני ופנימי יצליחו להגיש לקונגרס הצעה מוסכמת.
טיוטה שתזכה להסכמת 75% ממייצגי כל צד תובא לחתימה אישית של אזרחי שני הצדדים וכששני שליש מבני כל צד יחתמו עליה, תהפוך להיות למסמך מחייב. נוסח ההסכם יכלול הצהרה אישית לפיה החותם מתחייב לקיים את ההסכם, להימנע מכל תביעות נוספות, לפעול כנגד טרוריסטים ומפירי ההסכם ולחנך את ילדיו בהתאם. החותם גם יסכים מראש שאם יפר את ההסכם יהיה צפוי לסנקציות פליליות ואזרחיות לרבות איבוד הזכות לשאת משרה ציבורית או אף איבוד האזרחות עצמה.
עם כניסת ההסכם לתוקפו הוא יחייב את המנהיגים לפעול לפיו וישלח לקיצונים בכל צד מסר ברור וחד משמעי שהרוב המכריע של עמם בוחר בשלום, שולל כל לגיטימציה לאומית להמשך פעולות האיבה ויפעל בתקיפות נגד כל מי שינסה להמשיכן. הקונגרס ימשיך לפעול כגוף פריטטי עליון המוסמך להבהיר את סעיפי ההסכם ולסייע ליישוב מחלוקות שיתגלעו בין הצדדים.
התהליך המוצע עלול להפחיד בחדשנותו ולאיים על האליטות בנורמה הדמוקרטית שהוא מציב, אך יש לו יתרונות רבים ומכריעים: הוא קובע בסיס הוגן ושוויוני לדיון בין העמים ויזכה לכן ללגיטימציה פנימית ובינלאומית רחבה, קידומו ישפר את האווירה ואת המצב הביטחוני והכלכלי של כל יושבי הארץ, זכות הווטו של נציגי כל צד תאפשר לקיצונים "לרדת מהעץ" ולקבל את רצון העם, המעורבות הבינלאומית תעבור לפסים קונסטרוקטיביים ותואץ מאוד "ההבשלה" של בני העמים להשקפת עולם גמישה ומתעדכנת שהיא המפתח האישי החיוני לדו־קיום. אפילו אם מנגנון ההתקדמות וההתקרבות לא יוביל לקונצנזוס רחב מספיק בין הצדדים, הרי שמיצוי נקודות ההסכמה ושיפור האווירה עשוי להוביל להסכם זמני המתאים לשני הצדדים ומכל מקום יבהיר לכל עם את עמדות בני העם השני.
למה לעסוק בתהליך ולא במהות ההסדר?
אני שייך לרוב הרוצה בשלום ומוכן לפשרות בתנאי שבסך־הכל חייו לא יורעו. בתי בכתה א' מבטאת היטב את הדילמה. היא אומרת "חייבים לבנות לפלסטינים מדינה משלהם", אבל גם "לא מעניין אותי מה אחרים אומרים. אני לא מסכימה לתת להם שטחים כי הם לא נותנים לי לנסוע בואדי ערה לבקר את הסבתא שלי בעפולה".
מהשמאל האידיאולוגי אנו שומעים טענות בסגנון "קודם נוותר אנחנו" - ניתן למנהיגי הפלסטינים הרבה ככל שנוכל, הם יסתפקו בכך, יחנכו מחדש את עמם, ינטרלו את הטרוריסטים ויגדלו דור חדש של ילדים שוחרי שלום. חזון השלום קוסם לי מאוד, אך אינני בטוח ששוחרי השלום אכן יכריעו את שולחי הנערים המתפוצצים. מטרידה אותי גם האקסיומה "ההתנחלויות הן מכשול לשלום"; בשלום אמיתי יכולים יהודים לחיות בשלווה על אדמות שרכשו כחוק גם אם הן במדינה פלסטינית.
מהימין הטענות הנשמעות הן פחות או יותר "קודם שהם ישתנו" - נשמור את מלוא האחריות הביטחונית, נפעיל מקל מול הטרוריסטים, וניתן גזר לשוחרי השלום. הפחד והשנאה יתחלפו בכבוד והסכמה לזכות היהודים לחיות בשלום, ואז נעניק לפלסטינים בהדרגה את כל הזכויות האזרחיות ושלטון עצמי מלא. זו אסטרטגיה פרגמטית, המשאירה בידנו את השליטה בקצב התהליך; היא הוכיחה את עצמה למדי עם ערביי ישראל (שאינם ששים להצטרף לרשות הפלסטינית), אך היא מסתמכת על עלייה גדולה, שבהעדרה ניאלץ אנו לחלק את הארץ. בנוסף, המקל פוגע הרבה יותר מדי גם בשוחרי השלום הפלסטינים ובכך מחזק את הטענה שמטרתנו האמיתית היא ניצול של עם אחר, וגורם לנו לשלם מחיר מוסרי, תדמיתי וכלכלי גבוה.
מהמרכז אנו שומעים "קודם נוריד את המתח" - נצמצם את השליטה על הפלסטינים ונקווה שהפלסטינים "יבשילו" בכוחות עצמם להכרה שרצונם בשלום. גישה זו מפחיתה את המחיר המיידי שאנו משלמים, מחדשת את הדינמיקה ומאפשרת לצדדים להיזכר שהחיים אינם רק עימות מתמשך. מאידך, אין בה חזון ברור להמשך ובינתיים היא משאירה את הפלסטינים "מקופחים" ונותנת למיליטנטים שבהם יכולת רבה יותר לפעול באלימות.
לכל הגישות יש תומכים מלומדים ורהוטים. אך אם הצדק הוא בבירור עם אחת מהן, מדוע אין תומכיה מצליחים לשכנע אותי ורבים אחרים? אהוד ברק אבחן נכון את הסיבה - כולן הן בעצם הימור על השאלה לאן פניהם של הפלסטינים. לו יכולתי להעריך כיצד יפעלו המנהיגים, הקיצונים, המורים, מטיפי הדת, העיתונאים והאימהות הפלסטיניות, הייתי בוחר מייד בתסריט המוביל למצב הטוב ביותר מבחינת סולם ערכיי: ביטחון למשפחתי, קיום חומרי מכובד והזכות לרכוש, חיי בריאות בסביבה איכותית ונקייה, חירות הביטוי, ההשכלה, הפעולה, התנועה והפולחן, ורק לבסוף זכויות פוליטיות, היסטוריות, לאומיות ודתיות.
כשאיני מכיר את המגוון האיכותי, ובעיקר הכמותי, של ערכיהם האמיתיים של הפלסטינים, אני קופץ מעמדה לעמדה בהתאם לאירועים. אם מבוצע פיגוע אני בטוח ש"הם" רוצים להרוג את כולנו, ואם מראיינים אם פלסטינית שבוכה על הצעירים שנהרגים אני חושב "יש עם מי לעשות שלום". גם אצל הפלסטינים המצב כנראה דומה. אם מופקע שטח לטובת כביש עוקף הם בטוחים ש"הישראלים" רוצים להשפילם ולגרשם, ואם הם מקבלים טיפול מעולה מרופא ישראלי הם תוהים "אם הוא רוצה את רעתי מדוע ריפא אותי?"
לו היינו מניחים הצידה את הערכים המוצהרים ואת עמדות המיקוח ושמים על השולחן את סולמות הערכים האמיתיים, היה אפשר לגבש את ההסדר המתאים ביותר ולגבש סביבו קונצנזוס. כשהנחתי, למשל, שסולם הערכים האמיתי של מרבית הישראלים והפלסטינים דומה לשלי, ניסחתי טיוטת הסדר המשלבת את היסודות הטובים שבכל הגישות ומשפרת בהרבה את חיי מרבית הפלסטינים והישראלים ביחס להיום, ביחס לפתרונות השמאל, הימין והמרכז ואפילו ביחס למקרה ההיפותטי בו "יריבם" הוכרע.
תהליכי השלום לא שיקפו עד כה את סולמות הערכים האמיתיים: לאנשי האליטה יש סולם ערכים אישי שונה מלעמיהם (למשל בעיניהם ביטחון אישי וכלכלי הוא מובן מאליו ולא מצדיק וויתור אידיאולוגי), הם מוטים על־ידי אלה שצועקים חזק יותר, הם חוששים שערכיהם האמיתיים ישמשו נגדם, והם מרגישים נחיתות (הפלסטינים בגלל כוחה העדיף של ישראל והישראלים בגלל התמיכה האוטומטית של העולם בפלסטינים) הדוחפת אותם לקיצוניות. כתוצאה מכך, התהליכים מתקדמים לאט ותכופות מתפוצצים ומעמיקים את התהום בין הצדדים.
תהליך נכון יתחיל מהמצב הקיים, יהיה הוגן ולגיטימי לדעת שני הצדדים והקהילה הבינלאומית, יאפשר בירור של כל הסוגיות, ויוביל להסכם קבע שיהיה כדאי בעליל למרבית אנשי שני הצדדים. אלו היו הקריטריונים שהובילו אותי לגיבוש הצעה זו, כמפורט בהמשך. ברור לי שבקריאה ראשונה ההצעה נראית אוטופית ולא מעשית, אך עד כה לא קיבלתי התייחסות השומטת את הקרקע מתחתיה. אני מקווה שהקוראים יבחנו את ההצעה בכובד ראש, יזכו אותה בביקורת בונה, ואם ישתכנעו בערכה, יתגייסו להגשמתה המהירה.
נפנה, אם כן, להבהרת סעיפי ההצעה שלעיל.
הסכם השלום ייחתם ישירות על־ידי בני העמים, והם יישאו באחריות אישית לביצועו
כדי שהישראלים ירגישו בטוחים, הם צריכים להיווכח שהרוב המכריע (נניח, שני שלישים) של הפלסטינים מעדיף באמת "ציפור אחת ביד משתיים על העץ". כלומר, שאנשים אלו בחרו במודע לחיות בשלום, ויתרו לתמיד על טענותיהם, יחנכו את ילדיהם בהתאם וימנעו, אפילו בכוח, מאחיהם הקיצוניים לפעול ולהסית נגד ההסכם. לא די בהסכמה רפה במשאל עם - דרושה חתימה אישית על ההסכם וסעיף ערבות לפיו אם החותם יפר את ההסכם, ייחשב כמי שוויתר על אזרחותו.
הפלסטינים, מצידם, טוענים שישראל אינה מקיימת הסכמים, ולכן ידרשו מהישראלים חתימה אישית מקבילה ומחייבת. כך יתהווה הסכם עליו חתומים אישית לפחות שני שליש מהישראלים ומהפלסטינים המבטא את הסכמתם האותנטית לוותר על אלמנטים של ריבונותם הלאומית לטובת הסדר סופי. מהיותו מבטא ישירות את רצון תושבי הארץ, יזכה ההסכם לגיבוי בינלאומי גורף ויחייב את המחוקקים והפוליטיקאים בשני הצדדים לנהוג על פיו כתנאי לזכותם לכהן במשרה ציבורית.
ההתלבטות האישית לפני חתימה תקדם מאוד את ההבנה ההדדית של האחר וצרכיו ואת ראיית הסכסוך על כל היבטיו. תמיכת הרוב המיוחס תמנע ערעור פנימי על הלגיטימציה שלו ותוקיע את המתנגדים האלימים כפושעים המערערים על סמכות העם, ואילו האחריות האישית תיצור מנגנוני התראה ומניעת הידרדרות - למשל מחאה לגיטימית על הגשת מועמדותו לתפקיד ציבורי של אדם הקורא להפרת ההסכם.
מי יהיו העמים שביניהם ייחתם ההסכם? ברירת המחדל היא כמובן אזרחי ישראל והפלסטינים בשטחים, אך יש לאפשר לתושבי השטחים לכלול בתוכם את הפזורה הפלסטינית, לישראלים לכלול בתוכם את כלל היהודים, ולערביי ישראל לבחור לאיזה עם הם משתייכים - הכל במשאל עם מלא של הקבוצה הרלוונטית.
לעמים (דרך מדגמיהם המייצגים) צריכה להיות השפעה מכרעת גם על ניסוח ההסכם
לו התברכנו במנהיגים המחויבים להסדר, היינו מבקשים: "נהלו ביניכם משא ומתן כמקובל, אבל בחרו מדגמים מייצגים של האוכלוסיות וקבוצות מיקוד, הציגו לפניהם את הטיוטות המתהוות, והשתמשו בהצעותיהם והשגותיהם. כש- 75 אחוזים מחברי המדגמים יחתמו על הטיוטה, תדעו בוודאות סטטיסטית גבוהה ששני שליש מבני עמיכם יחתמו על ההסכם."
בהעדר מנהיגות כזו, אפילו אדם פרטי בעל אמצעים יכול ומוזמן להרכיב ועדת ניסוח הכוללת מומחים לביטחון, למשפט בינלאומי, לחינוך, לפסיכולוגיה, לתקשורת, לכלכלה, לאקולוגיה ולדת ולשכור מכוני סקרים בישראל ובשטחים שיציגו טיוטות למדגמים מייצגים וירכזו משוב שיסייע לשפר אותן.
אפשרות עדיפה היא לגייס לתהליך מתחילתו חסות בינלאומית של ארה"ב, אירופה, רוסיה, האו"ם, מצרים, ירדן, סעודיה והליגה הערבית. חסות כזו תבטיח את שיתוף הפעולה של השלטונות הקיימים וגם תדאג לקיומו של תהליך חתימה כללי מסודר לאחר שגובשה טיוטה מוסכמת. נותני החסות ימנו את וועדת הניסוח ויתרמו משאבים וטריטוריות כדי לגשר על הפערים ולהגדיל את אחוזי התמיכה בשני הצדדים, כך תקדם הקהילייה הבינלאומית את ההסדר בלא צורך לכפות אותו.
קונגרס בני אברהם - מסגרת מובנית לקונקרטיזציה של הבעיות העקרוניות ובניית אמון בין העמים
קיים פער גדול בין השקפות הצדדים. החזרת כל השטחים + מדינה פלסטינית חמושה + זכות השיבה תזכה אולי בתמיכת 70 אחוזים מהפלסטינים ו- 10 אחוזים מהישראלים, תוכנית ברק תזכה אולי בתמיכת 20 אחוזים מהפלסטינים ו- 40 אחוזים מהישראלים ותוכנית שרון תזכה אולי בתמיכת 5 אחוזים מהפלסטינים ו- 60 אחוזים מהישראלים. תרומה של טריטוריה לצורך יישוב הפליטים + "תוכנית מרשל" נדיבה יצליחו אולי להביא לתמיכה של רוב בשני הצדדים, אבל ספק אם ישכנעו 75 אחוזים מכל מדגם.
נניח שהטיוטה המוצלחת ביותר תקבל תמיכה של 55 אחוזים מכל צד. בכל צד יש גרעין אידיאולוגי קשה (נקווה שלא יותר מ- 10 אחוזים) שיתנגד עקרונית לכל הסכם מנימוקים דתיים או לאומיים. יתר המתנגדים (35 אחוז בדוגמה שלנו) יהיו ענייניים - אלה החשים שההסכם המוצע מרע את מצבם, לא מספק להם די תקווה, לא מפצה אותם מספיק על הסבל שעברו, לא משקיט את חששותיהם או נותן פרס לא הוגן לאנשים הרעים שפגעו בהם.
יש ליצור מסגרת שתעודד את המתנגדים עניינית לשנות את עמדותיהם על־ידי פירוק וקונקרטיזציה של נושאים מופשטים, ברור מעמיק של סוגיות אישיות, קירוב לבבות ושינוי רגשי. זאת ניתן לעשות זאת על־ידי ייסוד קונגרס שלום של "בני אברהם" - חברי המדגמים המייצגים יכונסו לתהליך שקוף ומתוקשר בו יתפקדו גם כ"מושבעים" שתפקידם לחקור את הסוגיות, להוציא את ההסכמה לאור ולהיות שלמים אתה.
מושבי הקונגרס יכללו הכשרה בין תרבותית, ביקורים בשטח, עדויות מומחים ודיונים מובנים בטיוטות שתציע ועדת הניסוח. עקרונות הדיון: שאיפה לפתרון מוסכם (לאו דווקא "צודק"); עתיד של חיים טובים לכל המעורבים; פיצוי על עוול שנעשה בעבר, אך לא במחיר עוול חדש (למעט עוולות שיתרחשו לאחר הקמת הקונגרס); שמירת הייצוג הסטטיסטי - כל נציג ייצג רק את עצמו ויימנע מהשתתפות בקואליציות.
נציג שיתנגד לטיוטה מוצעת ינמק את התנגדותו בצורה אישית וספציפית כדי לאפשר התייחסות בונה אליה ולפרוט עיסוק בעקרונות מופשטים לסדרת החלטות פרגמטיות. לדוגמה, נציג פלסטיני עשוי להתנגד לטיוטה לפיה לא יוכל לחזור ליפו, כי זו היא תקוותו. לאור סיפורו, עשויים הנציגים הישראלים להסכים לכך שפלסטינים שיכולים לקיים עצמם כלכלית, מוכנים לשלם מסים בישראל, חותמים הצהרת אמונים לישראל כמדינה יהודית ופועלים לפיה, יוכלו להיות תושבים.
בדיוני הקונגרס יוצגו וילובנו הסוגיות האמיתיות ויזכו בהתייחסות בהתאם למספר האנשים שמוטרדים מהן בפועל. כאשר מאות אנשים יבדקו את השלכותיה האישיות של כל טיוטה מוצעת, יתגלו נושאים שהמומחים לא התייחסו אליהם ברצינות מחד, ומאידך - מוקשים וחששות שנופחו הרבה מעבר לחשיבותם האמיתית. לדוגמה, עשוי להתברר שכמעט כל הפליטים הפלסטינים מעדיפים בפועל לקבל פיצויים על רכושם ולהשתקע בערים מודרניות שיוקמו במדינה פלסטינית, מאשר להשתלב במדינה יהודית ולחיות לפי חוקיה.
יידרשו ודאי מספר שנים ומושבים רבים של הקונגרס עד לגיבוש טיוטה מוסכמת לפתרון הסכסוך בן 100 השנים. אפילו אם הטיוטה הסופית תהיה זהה בדיוק למשהו שהוצע כבר בעבר, ההתחבטות חיונית להבשלת ההסכמה ולסיומו האמיתי של הסכסוך.
בהתחלה יהיה פיתוי לזנוח את התהליך לנוכח הפערים הגדולים. ככל שיצומצמו אלו, יאיימו הקיצונים על הנציגים בקונגרס ויבצעו פעולות טרור שתכליתן להפסיקו. ייתכן גם שמשתתפים מאחת המשלחות "יפוצצו" את הקונגרס כתגובת מחאה לאקטים שלטוניים של הצד השני. הדרך הטובה ביותר להגן על הקונגרס מסכנות אלו היא להקים אותו כמוסד אקס טריטוריאלי שיקבל חסות בינלאומית מתמשכת עד להשלמת משימתו בהצלחה. במהלך כהונתם יהיו הנציגים עובדים של הקונגרס במעמד דיפלומטי, כשחוזה ההעסקה יקבע שתפקידם לייצג רק את עצמם בתהליך, לקיים את עקרונות הדיון ולהשלים את תקופת כהונתם. מעמד זה יגן עליהם מלחץ שלטוני ומאיומים של קיצונים וייטול את עוקצה ומשמעותה של פרישה מתוך מחאה.
התהליך ייצור גם בשטח דינמיקה חיובית מעשית
פורמלית יימשך בשטח המצב הקיים. המנהיגים יתפקדו במלוא הסמכויות שיש להם כיום לרבות "זכותם" להתנגח, עלולים להיות פיגועי טרור ותגובות נגד והעולם ימשיך לנסות לרסן את האלימות.
אך מבחינה מעשית, תיווצר דינמיקה חיובית. ראשית, תהליך המכבד את שני הצדדים במידה שווה מעודד תקווה לעתיד טוב יותר ומוריד את המוטיבציה לצעדי ייאוש. שנית, אי אפשר לטעון ש"לאף אחד לא אכפת מאתנו", ולכן תרד התמיכה במנהיגים קיצוניים. שלישית, המנהיגים והעמים יגלו שככל שישפרו את תדמיתם בעיני העם השני תגדל נכונות נציגיו לתמוך בדרישותיהם הלגיטימיות. רביעית, ככל שיתקדם הקונגרס, יקפצו עוד מנהיגים פוליטיים על העגלה כדי להשיג יותר עבור הקבוצות אותן הם מייצגים ולבסס את מעמדם בעידן של אחרי חתימת ההסכם.
כיצד נממש את התהליך (התסריט האופטימי)
1. שוחרי שלום מכל המחנות בשני הצדדים יתאחדו בהסכמה להוגנות התהליך ויתחילו להניעו.
2. מנהיגי שני העמים יבחינו שהתהליך מוביל ישירות להסכם הקבע ללא צורך במו"מ עם טרוריסטים ויסכימו לקיומו.
3. הקהילה הבינלאומית "תפשיל שרוולים" ותקים את קונגרס בני אברהם.
4. הקונגרס יתקדם להסכם שמשלב את האלמנטים הטובים בהשקפות העולם של השמאל, הימין והמרכז ובמהלכו ישתכנעו מרבית הפלסטינים והישראלים כי ההסכם המתגבש עדיף מבחינתם על המצב הקיים, על ההסדר בו רצו עד כה ואפילו על מצב בו "יריבם" הוכרע.
5. בני העמים יחתמו לבסוף אישית על הסכם הקבע ויפנו את מרצם לשיקום ובניית הכלכלה, החברה ואיכות החיים והסביבה שלהם.
מבין כל דברי עד כה, תיאור המהלך הזה הוא אולי האוטופיסטי ביותר, אך עדיין לא בלתי ניתן להשגה. כאשר המצב המדיני ממשיך להתדרדר מיום ליום, הנשק היחיד שיש לנו כנגד הייאוש הוא התקווה. גם אל מול הקשיים הצפויים, אסור לנו לאבד את התקווה. אם שוחרי השלום בין שני העמים יחליטו להתחיל ולגלגל את הרעיון כנגד כל המקטרגים והמלגלגים - יש עוד סיכוי שהתקווה תנצח.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש