לכאורה, קשה לחשוב על שוני בין שתי תקופות שיהיה עמוק מזה שבין ראשית המאה ה- 21, עידן המדע והטכנולוגיה העילית, המחשבים והמסעות לחלל, לבין תקופת ימי הביניים, ימי שלטון הדת והאמונות הטפלות. דומה שיש ניגוד מוחלט בין מושגיהם של אנשי ימי הביניים על העולם ועל הזמן והמרחב, לבין מושגיהם הרציונליסטיים של אנשי המדע המודרני. האמנם כך? האם הניגוד בין מושגינו שלנו על העולם והמציאות לבין מושגי ימי הביניים כה מוחלט? רעיונות ימי־ביניימים זוכים כיום לתמיכה גדלה והולכת במחוזות האיסלאם הקיצוני; אנשי ארגון "אל־קאידה" של בין־לאדן מצהירים במפורש שהם רואים בראשית ימי הביניים תקופה של אידיאל אוטופי שיש לחזור אליו. אולם הדבר המפתיע באמת הוא הדמיון הרב שניתן למצוא בין עולם המושגים של אנשי ימי הביניים "הפרימיטיביים" ובין עולמם של האנשים המייצגים את הטכנולוגיה המודרנית בשיאה, אנשי האינטרנט וה"סייברספייס".
תפיסת העולם והזמן בימי הביניים
מעולמם של אנשי ימי הביניים נעדרו מושגים של זמן מדויק. היה זה זמנם של אנשים שטרם השתלטו על הטבע ועדיין היו תלויים במקצביו הקשורים לחילופי העונות ולזריחת השמש ושקיעתה. הם לא חשו צורך מתמיד לדעת מה השעה, ולפיכך גם לא חילקוה לחצאים ולרבעים כפי שמקובל היום. המושג "דקה" כחלק אינטגראלי של השעה לא נתפס כלל בתודעתו של איש ימי הביניים. וכך, אפילו אחרי שהומצא השעון המכני ונפוץ ברחבי אירופה, לא הותקן בו מחוג הדקות במשך תקופה ארוכה מאוד.
הזמן של אנשי הכפר בימי הביניים היה זמן "טבעי", חסר כל אירועים. קצבו היה איטי, והקטגוריות העיקריות שלו היו ונשארו העונה, החודש והיום. זאת, בניגוד לזמן המודרני שבו לקטגוריות של שעה ודקה חשיבות רבה ביותר, שכן סדרי נסיעה, התחלת ישיבות, ותוכניות שונות נקבעים לפי זמנים מדויקים. האדם המודרני חי אפוא במידה רבה לפי מקצב זמן שונה לגמרי מזה של ימי הביניים, מקצב מהיר לאין שיעור, שעוד הולך ונעשה מהיר יותר. דומה שמעולם לא ייחסו לזמן חשיבות וערך רב כפי שמייחס לו האדם המודרני, שניתן לכנותו בצדק "האדם הממהר" - ניגודו הגמור של איש ימי הביניים שלא אצה לו הדרך לשום מקום.
גם תפיסת המרחב והחלל של איש ימי הביניים הייתה שונה מזו שלנו. לרוב הוא חי בכפרים מוקפי יערות גדולים, ומושגיו על העולם שמעבר לכפרו או לעירו היו קלושים ביותר. כל יציאה למסע הייתה מבצע מסוכן וממושך, ורוב האנשים, שהיו איכרים, מעולם לא התרחקו מאדמתם. לפיכך, הם ידעו אך מעט מאוד על העולם הרחב, וידיעתם המוגבלת הייתה על פי רוב מהולה בפנטסיות שונות. כך, למשל, ירושלים נחשבה למרכז העולם, וכך גם תוארה במפות שונות. העולם שמעבר לאזור המוכר להם נראה לאנשי ימי הביניים כמאוכלס ביצורים מוזרים ומפלצות מבעיתות למיניהן. החלל נשא בעיניהם אופי מיתולוגי, שכן היה כה בלתי מוכר. מאידך גיסא, גם רווחה הסברה שרובו דומה למה שהיכירו. הסקנדינבים הפגאניים נהגו לתאר את עולמות האלים שלהם כזהים במתכונתם לעולם בני האדם, כלומר, גם העולם האחר תואר כמבוסס בעיקרו על משקים חקלאיים. באורח דומה, נהגו עמים נוספים לתאר לעצמם ארצות שונות ורחוקות כדומות מאוד לשלהן, או לחלופין - כמאוכלסות בעיקר במפלצות.
האדם בימי הביניים גם לא דייק באומדן מרחקים, בהערכת גדלים וכו'. הוא תפס את הטבע הסובב אותו כחלק בלתי נפרד מעצמו ולא התייחס אליו כאל אובייקט לשימוש או לבעלות עליו, כפי שמתייחס לטבע האדם המודרני. הזיקה אל הטבע הייתה תכונה מהותית של תודעת איש ימי הביניים, שהתקשה להבדיל במפורש בין גופו לשאר העולם, ולכן המעברים מן הגוף אל הסביבה הטבעית היו לגביו נזילים ובלתי מוגדרים. הוא ייחס ליקום את התכונות שאפיינו אותו עצמו.
היקום תואר כמערכת של ספירות קונצנטריות, אף שנתגלעו ויכוחים על מספרן. גרסה אחת קבעה שיש שבע, גרסה אחרת טענה שיש שלוש, והיו גם מי שדיברו על חמישים וחמש ספירות. איש ימי הביניים החליף בין המישור הפיזי למישור הרוחני ונהג לפרש את האידיאלי כגשמי. תודעתו לא תפסה הפשטות כשלעצמן, שלא בהתגלמות קונקרטית הנראית לעין: הן הישויות הרוחניות לסוגיהן, כדוגמת מלאכים, והן סמליהן הארציים והשתקפויותיהן, עברו אובייקטיביזציה ונתפסו כעצמים, וכך התאפשרה ההשוואה בין האידיאלי והגשמי והיכולת לתאר את תוכנם באותה מידה של בהירות.
היקפם של העצמים הארציים, מיקומם והמרחקים שביניהם איבדו ממוגדרותם מאחר שמרכז הכובד הועתק מהם אל עולם המהויות. האדם בימי הביניים האמין שאפשר לדלג על פני מרחקים עצומים בהרף עין. הנשמות, כמו המלאכים, השתייכו למרחב ולא־השתייכו אליו בעת ובעונה אחת. לגיהנום אפשר היה להגיע במסע קצר ביותר, שהרי היה קרוב ורחוק בו־זמנית. חוקי החלל והזמן לא תמיד פעלו בעולמו של איש ימי הביניים.
החלל לא נתפס באותה עת כמופשט והומוגני אלא כהטרוגני באיכותו. הוא לא נתפס בצורה כלשהי הקודמת לתחושה אלא כמציאות ממשית. היה זה חלל סמלי שאותו יכול האדם לחצות במצבים שונים בהרף עין. הדוגמה המובהקת ביותר לדרך שבה ראה איש ימי הביניים את היקום סביבו מצויה ב"קומדיה האלוהית", הפואמה של המשורר האיטלקי בן המאה ה- 13, דנטה אליגיירי. בפואמה מתאר דנטה את מסעו מהעולם הזה לעולמות העליונים, מסע על פני מרחקים עצומים במדוריהם השונים של הגיהנום, כור המצרף וגן העדן. אך בסוף המסע מתגלה שמשכו הוא הרף עין. ובמהלך המסע מתברר שהכוחות השונים שמרכיבים את עולמנו ושולטים בו הם רק סמלים של עקרונות מוסריים שונים שקבעה הנצרות. תיאור זה של היקום, הנראה לנו כיום פנטסטי לחלוטין, נתפס בעיניו של דנטה כמדויק ו"מדעי", ככל שניתן היה בתקופתו.
דנטה ו"הקומדיה האלוהית" (פרסקו מאת דומניקו די מיקלינו, המאה ה- 15)
בעת החדשה, עם התפתחותה של השיטה המדעית מיסודו של ניוטון ואחרים, חלחלו מושגים חדשים לגמרי להשקפת העולם של האדם המערבי. העולם החל להיתפס כמקום מסודר ומדויק, שכמו נבנה בידי שען, ובו מרחקים מדויקים וקבועים. גם הזמן קיבל אופי מדויק יותר, הוא נקבע בעזרת מכשירים שונים ולא על פי עונות השנה. מהלך הזמן החל לשחק תפקיד חשוב יותר ויותר בחיי האדם.
נדמה היה שהאדם במאה ה- 20 מחזיק בדעות הפוכות לחלוטין לאלה של אנשי ימי הביניים בכל הנוגע לטבע המציאות, לחלל ולזמן. ואז הופיעו רעיונות האינטרנט ו"הסייברסייפס" ושינו הכל.
תפיסת העולם והזמן של אנשי דור "הסייברספייס"
"סייברספייס" ("המרחב הקיברנטי" בעברית) הוא מונח שהומצא על־ידי סופר המדע הבדיוני וויליאם גיבסון בספר המדע הבדיוני "נוירומאנסר" (1984), והוא מתאר את האיזור ש"בתוך" רשת המחשבים והמרחב האינטרנטי של המידע. זהו למעשה עולם לעצמו שכל כולו לא־חומרי, ועם זאת הוא אמיתי לחלוטין למשתמשים בו. זהו העולם של "המציאות הווירטואלית", דהיינו, מציאות שאינה אמיתית אך משקפת את רצונותיהם של המשתמשים בה, היכולים לנדוד בה עד אין סוף כשלהלכה גופם אינו חומרי; הם יושבים מול מסך המחשב בגופם, אך ברוחם הם נמצאים במרחב הקיברנטי.
גיבסון וסופרים אחרים, כמו ורנון וינג', תיארו זאת תחילה כעוד רעיון מדע־בדיוני, אך מאז שהציגו אותו לראשונה בשנות השמונים, התממשו מרכיבים רבים של מרחב דמיוני זה במציאות, ודומה שהגשמתו המלאה תתממש בעתיד הקרוב. משתמשים רבים במחשב ובאינטרנט המשוטטים במרחבי "הסייברספייס", חושבים ומתנהגים במידה רבה על פי המתכונות שיצרו גיבסון ועמיתיו הסופרים. באורח מפליא, יש דמיון רב בין מציאות זאת ותפיסת החשיבה של המשתמשים בה, לבין תפיסות העולם של אנשי ימי הביניים.
המשתמשים במרחב הקיברנטי תופסים עצמם ומרגישים כישויות לא חומריות הנודדות בחלל עצום במהירות המחשבה, המאפשרת להם להגיע ממקום למקום כרצונן באפס זמן כמעט . העולם של המרחב הקיברנטי אינו עולם ממשי כפי שאנחנו מבינים את המושג. זהו עולם של השתקפויות ושל סמלים של חפצים אמיתיים שנוצרו בעולם שמחוץ למרחב המחשב כמו גם של עצמים שקיימים אך ורק במרחב הקיברנטי ואינם יכולים להתקיים מחוצה לו; אולם, כאשר המשתמשים נמצאים במציאות זו, נראים להם ה"דברים" שבתוכה כאמיתיים לחלוטין, הם יכולים "לגעת" ו"לחוש" ב"דברים" שבמציאות זו. זהו חלל אינסופי שבתוכו יכולים המשתמשים לנוע במהירות אינסופית למעשה, ולהגיע מ"מקום" ל"מקום" בשניות ספורות. בתוך המרחב הקיברנטי הופכים המשתמשים ליצורים של אור זוהר בתנועה בלתי פוסקת.
יוצרי ומעריצי המרחב הקיברנטי טוענים שמציאות זאת אינה "פחות אמיתית" מהמציאות שמחוצה לו, שכן מה שאנחנו מגדירים כמציאות, העולם שבו שולטים חוקי הטבע הקשוחים של ניוטון, שבו לכל דבר יש סיבה ותוצאה, מושתת במידה רבה על מוסכמות תרבותיות. מועלות טענות שהמציאות אינה מוחלטת אלא נקבעת לפי שלבי התפתחותן של חברות אנושיות שונות. כלומר, האדם הוא שקובע בדרך תפיסתו את המציאות שסביבו. אחת הטענות היא שבמאה ה- 21 יחיו אנשים רבים חלק לא קטן מחייהם במציאות המדומה של המרחב הקיברנטי, שחוקיה שונים מאוד מחוקי מציאות הקונצנזוס של היומיום.
נשאלת השאלה: היכן בעצם שוכן המרחב הקיברנטי? התשובה היא שהוא נמצא בכל מקום ובשום מקום. הוא נמצא בתוך "רשת המחשבים" שאליה מתחבר מי שרוצה לבקר בו, אולם אין לדבר על מיקום פיזי ממשי כלשהו בצורה שגינאה, למשל, נמצאת ליד סיירה ליאונה ביבשת אפריקה. ובכל זאת, מי ש"מבקר" במרחב הקיברנטי חש שזהו מקום מוחשי ואמיתי לא פחות מעיר מגוריו. הסייברספייס יוצר שבר במציאות ומהווה איזור שהוא שונה בחוקיו ובאפשרויותיו משאר המציאויות המוכרות למשתמש.
יסוד מהותי נוסף של המרחב הקיברנטי הוא מרכיב הזמן. ראינו שבחברה המודרנית יש תחושה חזקה מאוד של הזמן החולף על חלקיו הקטנים ביותר. מבחינתנו השעון הוא הקובע את הזמן. אולם ב"סייברספייס" תחושת הזמן שונה לחלוטין, הוא אינסופי וחלוקתו שונה מזו שבעולם החיצוני לו; מנקודת ראותם, יכולים המשתמשים לעשות בו הרבה יותר בפחות זמן.
ניתן אפוא להשוות את הזמן של המרחב הקיברנטי ל"זמן הקדוש" של אנשי ימי הביניים, זמן שהוא מעין הווה ניצחי שניתן להחזירו שוב ושוב באמצעות טקסים דתיים שונים. יש גם דמיון בין תפיסת המרחב ב"סייברספייס" לבין תפיסת החלל בימי הביניים. בעיני איש ימי הביניים לא היה החלל אחיד, כפי שתואר מאוחר יותר בהשקפת העולם המדעית הרציונליסטית, אלא מקום שיש בתוכו אזורים שונים כמו גן העדן והגיהנום, הנמצאים "כאן" או מעבר לאופק, במקום שאי אפשר להגדירו, אך קרוב למקום יישוב אדם. כך גם את "הסייברספייס" אפשר לתאר כ"אזור" אחר של המציאות. ניתן לטעון שתיאור תחושות הנמצאים בו אינו שונה כל כך מתיאוריו של דנטה את תחושותיו בגן העדן (תענוג בל יתואר) או בגיהנום (אימה וסבל שבהחלט ניתנים לתיאור).
לפיכך אפשר לטעון שתפיסת העולם של מציאות הסייברספייס היא למעשה חזרה לתפיסת העולם של אנשי ימי הביניים, שהאמינו כי יש אזורים במציאות שחוקי הטבע כפי שהיו מוכרים להם מסביבתם המיידית אינם חלים עליהם כלל. בעולם הסייברספייס תפיסת הזמן שונה מזו המוכרת מחיי היומיום ה"לחוצים" בחברה המודרנית, אולם היא דומה מאוד לתפיסת הזמן הימי־ביניימית של רגע היכול להימשך זמן רב, או כך זה לפחות בעיניו של השוהה באזור "הקדוש" של הסייברספייס. דומה שהנמצאים בסייברספייס מתארים את תחושותיהם שם באופן מקביל לזה של המיסטיקנים של ימי הביניים, ותפיסת העולם שלהם היא, במודע או שלא במודע, מקבילה. דומה ש"חוקי המציאות" במרחב הווירטואלי שברשתות המחשבים, קרובים מאוד לחוקי תפיסת המציאות של ימי הביניים בכך שלזמן החולף יש משמעות קטנה הרבה יותר מאשר בעולם "האמיתי" ואת המרחב עצמו אפשר לחצות בתוך זמן קצר עד להדהים. וגם ניתן להשוות על נקלה את "הדברים" שנמצאים במרחב הקיברנטי עם "הישויות האפלטוניות" של ימי הביניים - אלה וגם אלה הם סמלים וצללים בלבד של דברים האמורים להתקיים במציאות. הסייברספייס הוא אזור המנותק מהמציאות היומיומית, ועם זאת קרוב אליה ונמצא בעולם, ממש כפי שתוארו גן העדן והגיהנום במחשבה הדתית של ימי הביניים.
יש לציין שגם מבחינות אחרות תפיסת העולם של ימי הביניים נעשית רלוונטית יותר במאה ה- 21. מדברים על כך שכיום פחות ופחות אנשים קוראים ורבים יותר משתמשים באמצעים הוויזואליים של הטלוויזיה והמחשב. דומה שיש בכך חזרה לעולם ימי הביניים, שבו רק מיעוט קטן של אנשי כמורה ומשכילים ידעו לקרוא והשאר השתמשו באמצעים הויזואליים המרשימים של האמנות הכנסייתית כדי לקבל מסרים ורעיונות שונים.
רעיונות מובהקים אחרים מימי הביניים קונים להם אחיזה היום ובהם רעיון האפוקליפסה - המחשבה שקץ העולם הקרב עם בוא המילניום, והמלחמה בין כוחות הטוב והרע עומדת בפתח. תנועת "העידן החדש", הצוברת עוצמה, מבוססת על רעיונות מיסטיים שונים שהיו מקובלים מאוד בימי הביניים ונדחו בידי המדע והרציונליזם, אך כעת שוב נוהים אחריהם אנשים רבים. כמו כן יש עניין גובר והולך בספרות ימי הביניים ובתרבותם. בספרות, בקולנוע ובתרבות הפופולארית חוזרים שוב ושוב אל ימי המלך ארתור, מסעי הצלב ואירועים אחרים מימי הביניים. אך הפעם היחס אל ימי הביניים הוא לא כאל תקופת "חושך" כפי שמקובל היה להתייחס אליהם בשיאו של עידן הרציונליזם, אלא כאל תקופה שיש הרבה מה להעריץ בה וללמוד ממנה.
וכך, אין זה מפתיע שעם התחזקות הרלוונטיות של ימי הביניים לאדם "הפוסט מודרני", אנו רואים שיש תחייה לרעיונות ימי־ביניימים על טבע העולם גם במסגרת החדשה של עולם הסייברספייס. ניתן לסכם ולומר, שאם נדמה היה שתפיסת המציאות של עולם ימי הביניים מתה ונקברה, הרי שהיום היא מגלה סימני חיות חזקים מאוד ודווקא בעולם של הטכנולוגיה הגבוהה. בין־לאדן אינו יחיד במינו בהעדיפו את ימי הביניים על פני הזמנים המודרניים - רבים מאנשי הטכנולוגיה הגבוהה מצטרפים אליו בכך. הנודד במרחב הקיברנטי של היום, מזכיר יותר מכל דבר אחר את דנטה אליגיירי במסעותיו בעולמות העליונים, גן העדן והגיהנום.
|
קישורים
חוזי האינטרנט - מאמרו של אלי אשד באתר האגודה הישראלית למד"ב
האדם הממהר - "Faster: The Acceleration of Just About Everything", ספרו של ג'יימס גליק
מהר יותר - אותו דבר, רק בעברית
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש