חוף־הים בשעת בוקר, טרם הגעתם של שוחרי־ים בטלני־קיץ. זה הזמן והמקום לפקוד את עורבי החוף שהפכו אותו ואת סביבתו לטריטוריה שלהם. אותי הפכו כנראה לידידם, ודאי בזכות המעדנים משיירי אוכל, שבמקום להשליכם לפח אני מביא להם מדי פעם, לארוחת הבוקר שלהם, כדי ללמוד מקרוב על אורחות חייהם. יצורים מיוחדים אלה, אוכלי־כל הם ("אומניבורים"), ויברכו את ברכת המזון על כל מה שתביא, ועל כל מה שזרקו בעוונותיהם רוחצים בחוף עצמו. אני מפזר את האוכל במקומות קבועים, בקצה חניון המכוניות, במספר מקומות. איני שוכח את הלקח של חוקרי חיות אשר הבחינו כי נקודות האכלה בודדות גורמות למריבות יתר בין פרטים של אותו בעל חיים, החל מקופי־על ("אני והשימפנזים" של ג'יין גודול, למשל) וכלה בעופות.
העורב מככב ברוב המיתולוגיות, במשלים ובאגדות בליהוק מבוקש. זהו העוף הראשון המופיע בשמו בספר בראשית והשלישי מבין כלל החיות בעת בריאת העולם. בתנ"ך כולו הוא נזכר כ-10 פעמים ונמצא במקום השלישי במספר האזכורים אחרי הנשר (26) והיונה (22). אולם נראה כי יחסי אדם־עורב אמביוולנטיים מאוד. מדוע? אין ספק שהם נובעים הן מתכונותיהם השונות והן מראייתו המצומצמת והאגוצנטרית של האדם. צבעו השחור המתכתי (אם כי בארץ, לדוגמה, נפוץ העורב האפור), קולו הבלתי ערב, הצורמני, פיקחותו ועורמתו, תפוצתו הרחבה (ברוב העולם עם 26 סוגים וכ-104 מינים) וכושר הישרדותו - כל אלה מפתחים סמליות מלאת ניגודים: צפור אפלה ושימושית כאחת, שליחת המוות והחרפה אך גם כזו שמסוגלת להגן ולעזור, ועוד כהנה וכהנה כתרים וקוצים, ממגיה וחכמה ועד רוע ומלחמה.
קדוש המביא מזל רע
העורב הוא כנראה העוף השנוי ביותר במחלוקת בקרב התרבויות שבהן הוא מככב. בחלקן הוא מוזכר כדמות חיובית, באחרות כדמות שלילית, ויש שהוא מסמל הפכים באותה תרבות. באמונה הנוצרית, למשל, הוא נחשב למבשר רעות ומסמל את השחיתות והשטן בגלל תכונותיו הרעות. מאידך, היו שהאמינו שהוא מבשר טובות, ולכן הוא מקושר לעיתים עם קדושים נוצרים. בדמונולוגיה הנוצרית־יהודית יש לו אמנם מקום שולי, אך מעט עופות זכו בה למקום בכלל. השד עמון - שהוא שד גדול בגיהינום - מתואר כשד בעל זנב נחש וראש זאב, אך לעתים מתואר כאדם בעל ראש עורב. גם אצל הסינים יש לו מוניטין של מבשר רע, אך מצד שני רואים בו סמל להכרת תודה משפחתית, מכיוון שהוא ידוע כשותף בבניית הקן ובשמירה על ניקיונו. ביפן נחשב העורב סמל לחיבה משפחתית וכשליח האלים לניצחונות שיבואו, אך בהודו העתיקה הוא נחשב לשליח המוות. באגדת גרים '12 האחים', הוא מסמל מוות, שכן האחים הופכים לעורבים ונעלמים. ואילו בתרבות האינואיטית, למשל, הוא נחשב לבורא עולם שירד משמיים ויצר את היבשה, הצמח ואף האדם. אצל ילידי צפון אמריקה הוא מופיע כתעלולן ואף כגיבור תרבות ודמותו מופיעה על עמודי טוטם, מסכות ואביזרים טקסיים. בפולקלור העממי האנגלי מסמל העורב השחור מזל רע, ואילו אצל הקלטים הוא צפור מקודשת.
עוף זה הפך להיות בעל ייחוס ולא אחת נקשר לאלים ולמעשיהם, בין לחיוב בין לשלילה. במיתולוגיה היוונית הוא שייך לאל אפולו. בסיפור החסידי של הבעל־שם־טוב, "המכשף והמלחמה הגדולה נגדו", מופיעים עורבים שניקרו את עיניו של המכשף וגרמו לו לאבד את יכולת הכישוף. אצל הקלטים, מאידך, יש לעורב חלק בתפקיד נבואי המיוחס לאלת המלחמה שלהם – מורגאן - המופיעה ברוב האזכורים כשילוש של אלות ששתיים מהן בדמות עורב. במיתולוגיה הנורדית מקננים שני עורבים שחורים על כס־שלטונו של אודין, אבי הפנתיאון שלה, וכן אל המלחמה והחכמה. הראשון, הוגין – מסמל את המחשבה, ומונין השני את הזיכרון, ולשניהם תפקידים חשובים בממלכה. העורבים הם גם שותפיו הבולטים ביותר של ווטאן, ראש האלים במיתולוגיה הגרמנית.
בינתיים הנה בא ומופיע מאי־שם העורב התורן, שהיה כנראה במשמרת תצפית וסיור. הוא נוחת בקרבת מכוניתי, ואני מתפעל כרגיל מיכולתם של בני מינו להבחין בין מכוניתי שלי לבין מכוניות אחרות. יכולתם להבחין כנץ בבני אדם שנגעו בגוזליהם, למשל, ולזכור אותם, ידועה לכל. אך עורבי־חוף אלה כנראה שידרגו יכולת זו והסבו אותה גם ליצורים מתגלגלים. אני מתפעל גם מיכולתם לאתר כל פגר, כל בדל מזון, ממרומים, כמו יש להם עיני־נץ עם מצלמת לוויין המגלה כל שינוי בשטחי מחייתם. אכן, יורדי־ים קדומים נהגו להפליג עם עורבים על סיפונם, מתוך אמונה שהם מסוגלים לגלות יבשה. והאם נוח - ספן־ארבעים־הימים – לא נקט באותו צעד?
גם עורביו של אודין הם מרגליו הנאמנים: הם נשלחים על־ידו לעוף סביב העולם ולדווח לו על כל שראו. לצד יכולתו של אל אדיר, שתום־עין זה (פיראט ויקינגי?), לטייל בכל תשעת העולמות הנורדיים ברוכבו על סוסו סלייפניר בעל שמונה הרגליים, הוא נקרא גם "אל עורב" או "אל העורבים".
אודין עם שני עורביו, פליקס ותרז דאן, 1888.
מכל מקום, מתהלך לו עורבנו בהדרת כבוד מתנשאת, לעיתים בהידוס, בהליכת עורבים מוקיונית משהו, מתנדנדת (שלפחות משל אחד חובר לכבודה), תוך קרקורים רמים ובנענוע מבדר של צווארו, ומתקרב לערימה הראשונה מדוד־מדוד, בחשש מה. עורבים הם זהירים וחכמים מאין כמותם, וקשה לצוד אותם על חם. הוא בודק את המזון. לפעמים ימהר ליטול חתיכה ראויה ויתעופף לו לאן שהוא. אולי לגוזלו, אולי לבת זוגו, שהרי ידועים העורבים במונוגמיות שלהם, עד כי הפכו לסמל הנישואין והנאמנות אצל המצרים הקדמונים. בדרך־כלל, יפצח מיד בקריאות לחבריו, כי כל העורבים ערבים זה לזה (ואולי מכאן שמם). גם העורב של נוח, יש יאמרו, לא שב לתיבה הצפופה, כי הלך לחפש את חבריו שטבעו בגלל חטאי האדם. יש שהוא מתחיל לאכול, או הולך לבדוק את שאר הערמות. כך או כך, הוא לא יפסיק ללוות עצמו בפטפוט מתמשך, המזכיר את העורב בסרטו של פאזוליני "ציפור שיר ציפור טרף". בסרט זה, משנת 1966, מתלווה העורב לנדודי אב ובנו ברחבי איטליה, וכל הזמן מקשקש ומקרקר על עמדותיו הפוליטיות והחברתיות.
סוציאליסטים או מלוכניים?
אכן, פטפטנים־רכלנים לא קטנים הם העורבים. לא בכדי מספר המדרש כי היה זה העורב אשר רץ־עף לבשר לאדם וחווה על רצח בנם הבל. בינתיים, תוך שהאזנתי להרצאותיו הקולניות של זה, יכולתי לתאר לעצמי שהוא מדווח לחבר'ה בלהקה על תפריט הבוקר וטיב הקייטרינג שמצא ב"מסעדת־החוף". הוא לא נרגע עד שמופיעים מקצווי־שמיים כמה עורבים. הם נוחתים בזה אחר זה. אני סופר אותם, כדרכי: יש קרוב לתריסר פרטים. זה בערך גודלה של הלהקה, אך אני מבחין שחסר מישהו... בינתיים מתחילה צרמוניה ממש משעשעת. אני מתענג על מנעד קולם, אף שאין אלה זמירות צפרים רגילות. העורב אמנם משויך למשפחת ציפורי־השיר בגלל מבנה מיתרי קולו, אך למעשה הוא אינו שר למעט בתקופת החיזור. שפתו מורכבת ומגוונת ווקאלית ומאפשרת לו לתקשר, לשתף פעולה עם בני מינו ולשמור על הנאמנות החברתית הנודעת אצלם (אם כי ייתכנו הפתעות בהמשך). ואכן הם מברכים זה את זה במחוות פיוס של תנועות ראש־צוואר השובות את הלב בחנן המיוחד.
הם מתפזרים בין הערמות תוך השמעת קולות צורמים, לפעמים רבים קלות, בדרך כלל מסתדרים עד מהרה... עד שמופיע לו עורב גדול, עב־כרס, נשוא פנים כגביר בעיירה.
זה כנראה מנהיג הכנופיה. הוא הולך בהדרת כבוד מלכותית, מזכיר לי קצת את העורב של א.א. פו. אני מנסה לשווא להיזכר במילות השיר, אך זיכרוני כנראה אינו טוב כשל העורבים, ורק בשובי הביתה אני קורא: "בא עורב ישיש כנצח/ בא גבה וקודר/ ...בא יהיר כלורד אנגלי...". אכן יהיר וגאוותן מיודענו זה. כרוב העורבים. יהירות שפרנסה משלים כמו זה של רבי ברכיה הנקדן "עורב ושועל": עורב עלה על תאנה/ ובפיהו נשא גבינה./ ושועל עומד תחת העץ,/ חושב בתחבולותיו ויועץ,/ בגבינה אשר רצה/ ואיך יורידֶנה ארצה... (והיה השועל מהללו בדברי שבח וחנופה על יופיו והדרו, ובסוף אף הציע שיפתח פיו וישיר וכך יתעלה על כל העופות, אף ימשול בם...) ויאמר העורב בליבו: אשמיע לו את קולי/ ויפתח את פיו וירם קולו/...וגו'.
לזייף, לגנוב, לחקות
הוא מגיע לאחת הערימות. חלק מן העורבים מפנים לו מקום מתוך יראה, ואלה שמגלים התנגדות־מה - הוא כבר דואג שיפנו לו מקום בקול גס, בנפנוף כנף או לעתים בנקירה מלכותית. ההירארכיה החברתית של להקה בעלת דירוג חברתי מוגדר, עם שליטת הזוגות הבוגרים, חייבת להישמר. הוא סועד בנחת, אך מתחת לאפו־מקורו הכפוף מנסים אחדים לחטוף. אני כמעט מצר על האכלתם, אך בסופו של דבר הם מסתדרים די יפה; עד שלפתע נוחת לו באיחור עורב רזה ומצומק, נוחת להפתעתי על רגל אחת, והוא מדדה עליה במיומנות מקצועית אל הערימה הקרובה. עורבי הערימה ממהרים לגרשו בהנפות־כנף, בצרחות שאין ספק כי חבויות בהן קללות ולעג על נכותו. הם אינם מוכנים לחלוק עמו לחם־חסד. כנכה בעצמי ולא רק, התחלתי לפתח כלפיו איזו הזדהות סולידרית וחשתי כעס עצור על חבריו. נראה כי אין העורבים כה ערבים לכל עורב ועורב. במיוחד לא עם קטועי־רגל. אבל מה אתה מצפה מהם, אידיוט, סנטתי בעצמי. הם לא אמורים להיות עובדי שיקום ורווחה, אף לא חסידי עורבי־העולם. האינסטינקטים שלהם אינם בנויים לפתח רגישות לחלש. הם חיים בעולם הטבע הפראי. כאן הכללים שונים. סבא־טבע דואג בראש וראשונה למין ולשמירתו, לאו דווקא לכל פרט ופרט. במיוחד לא פרט שכושר הישרדותו נמוך. גם עם הבנה זו נעור בי רצון לעזור לו בדרך כלשהו, אך כמובן שידעתי שאסור. התערבתי די בחייהם ועליו להסתדר בכוחות עצמו. ואכן, קטוע־רגל זה התעשת במהרה, ובתחבולות עורמה זריזות הצליח לגנוב מהם נתח פה נתח שם, פעם מקדימה פעם מאחור.
עורבים ידועים באינטליגנציה הגבוהה (מחקרים מצביעים על יכולת הבחנה כמותית עד 6 לפחות), בין החכמים שבעופות, עם כושר הישרדות גבוה, אך נראה כי מוגבל פיסית זה ניחן בחכמה יתרה. מחקר בריטי משנת 2004 מחזק את טענת ה'תחמנות' המיוחסת לעורבים, כמומחים לא רק לגניבות מאחרים, אלא גם בינם לבין עצמם. החוקרים ברנד היינריך ותומס בוניאר מאוניברסיטת ורמונט בברלינגטון, גילו ממש באקראי כי עורב נחות מבחינה חברתית הצליח להערים על עורב דומיננטי שהשתלט על מקור מזון על־ידי הסחת דעתו וגניבת מזונו. נראה, כי גם עורבנו הנכה הנו ממזר לא קטן. אני יוצא לכבודו במחיאות כפיים בליבי וחושב לתומי כי אילו הייתי קצת זמר אופרה, יכול הייתי לפתוח באוברטורה הדרמטית והעליזה של "העורב הלקחן" לרוסיני, על מנהגם המוזר לאסוף חפצים נוצצים.
יש לשער, כי אם היו מלמדים את העורב הזה קטעים מפתיחה זו, אפשר שהיה מזייף פחות ממני. שהרי, נתגלה לאחרונה כי בדומה לתוכי ולזרזיר יש גם לעורב כושר חיקוי קולות, קולות שהם חסרי כל משמעות לגביהם, וניתן לאלפם במידה כלשהי לחקות אדם. לא אחת ניתן לשמוע "חתול מעופף" מפי עורבני. אכן, לא לחינם אולי אמרו אבותינו: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא שהוא בן מינו" (בבא קמא, צ), אף שהתכוונו לעניין אחר כפי שנראה בהמשך.
בינתיים, סיימו רוב העורבים, ובראשם המנהיג, את ארוחתם ועפו לעיסוקיהם. חלקם נושאים אוכל בפיהם, אולי לקן הגוזלים, שהרי ידועים העורבים כאמור גם בהורותם המסורה והדאגנית. מעטים מהם, אולי הרווקים, מחביאים מזון בקרבת מקום בדרך קסומה: הם יוצרים גומה קטנה בחול, או באדמה, כגודל הנתח בערך ומכסים אותו בעדינות במקורם החזק, אך גם הרגיש, מזכירים כמובן את הכלבים. פעם ראיתי עורב, כנראה עצלן או נחפז, שניגש לערימת אבנים, הזיז באדישות שתיים־שלוש מהן, הניח את האוכל, החזיר אבן או שתיים למקומן, ומיהר לדרכו. אכן תכונה מעניינת, ואולי לא בכדי מסופר במדרש כי לאחר רצח הבל התאבלו עליו ההורים ולא ידעו מה לעשות ואיך לנהוג בגופה. בא עורב אחד שמת אחד מחבריו, לקחו, חפר באדמה וטמנו שם לעיניהם. אמר אדם: "כעורב אני עושה!" (פרקי דרבי אליעזר, כ"א).
וכך אני שב למקורותינו ומתפעל מן העיסוק הרב בעורבים, אף שלא לחיוב בדרך־כלל. יתר על כן, גם מקרים בעלי אופי חיובי, כמו שליחת העורב על־ידי נוח, או האכלת אליהו על ידם, כרוכים בפרשנויות בלתי ידידותיות. עניין שליחותו המוקדמת של העורב לבדוק "הקלו מי המבול", מנוגדת לדעת הרב גרוסמן לשליחת היונה, מכל בחינה ובכל שלביה, כדי להבליט את הקשר החזק שיש לנוח, חביב אלוהים, עמה אך לא עם העורב. אמת, שבסופו של יום מיטיבה היונה לבצע את תפקידה, בעוד שהעורב, כפרשנותו של רש"י, כלל לא עף לבדוק מצב העולם, לא הלך לשליחותו, אלא רק הולך ומקיף סביבות התיבה. אולם הפרשנים משחירים עוד את פני העורב. רד"ק ואחרים, לדוגמה, אומרים שהעורב בעצם הלך לחפש ... נבלות. ייתכן שמצא, ייתכן שלא, אך לא בישר דבר לנוח. ובכלל, דרשו חז"ל: למה שלח את העורב? אמר רבי חייא: מצטער היה נוח הרבה על אובדן העולם. אמר: ריבונו של עולם, ידעתי כי אתה רחום וכו'. אך אתה לא ריחמת על בניך, ייצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי, ולפיכך שלח את העורב. אמירה זו קשורה לתפיסת אכזריותו של העורב. אדם שאינו מפרנס את ילדיו, אמרו עליו שמתאכזר כעורב (עירובין, כ"ב, 1 ועוד), או: "כל אדם אכזרי מתגלגל בעורב" ('ספר הגלגולים').
אכזרי או אב מיטיב
מאידך,דרשו חז"ל, כי למרות היותו אכזר, מזין העורב את גוזליו, כל שכן חייב אדם לזון את בניו ובנותיו (מסכת כתובות, מ"ט). עוד נאמר בקשר לצבעו השחור: "אין העורב משחיר אלא למען ילדיו". משמע, שלמען ילדיו מתאמץ העורב, שכן צבעו השחור מסמל עמל וייסורין. מכל מקום, האגדות המפוקפקות אודות הורותו של העורב, נוצרו כנראה משום שהגוזלים אינם שחורים. לכן סברו כי 'אין הוא מכיר בם כצאצאיו' (פרקי דר"א, פכ"א), וחוברו הצדקות שונות ומשונות על סברה זו. תכונה נוספת שיוחסה לעורב היא התבודדותו ומשכנו במקומות חרבים, נטושים, בהשוואה ליונה, חביבת האדם. הוא נחשב במקרא עוף מדברי ולכן מונו העורבים להביא אוכל לנביא אליהו שנצטווה לברוח ולהסתתר בנחל כרית (מ"א, יז' 3). עניין האכלתו הפלאי, מטבע הדברים שיעבור פרשנויות, שוב רובן למצער על גבול השלילי. כך למשל התנהל ויכוח האם היו אלה ערבים או עורבים של ממש, באשר עיסוקם בפגרים שאינם כלולים בתפריטו של בן־אנוש. כמו־כן, כפי שראו חז"ל בשליחת העורב זעקת מחאה כלפי הקב"ה על המבול, גם כאן ראו בשליחת העורב רמז לאכזריותו של האל, על הרעב שהשית על הארץ.
גם על טומאתו של העורב נבנו תלי תלים של מאמרים. ראשית, זו הסיבה שנוח הקריב לאלוהים יונה ולא עורב. על פי התלמוד: 'כל המתחבר אל טמא - טמא', ובהקשר זה מספרים ב'בראשית רבא' על אגדת הזרזיר: שפעם הגיע זה לארץ ולא ידעו אם טמא אם טהור. שאלו את רבי חייא הגדול, אמר להם: נמתין ונראה לאן ילך. הלך הזרזיר אצל העורב. אמר: טמא הוא, כי לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב שהוא בן מינו.
מיתוס, מציאות ונקודת מבט
היחס האמביוולנטי־עד־שלילי כלפי העורב שורר עדיין גם בימינו. הוא אינו עוף מחמד ותלונות רבות עולות כלפי נזקיו ותוקפנותו, בעיקר בסוף עונת הקינון, זמנים בהם הוא הופך טריטוריאלי. חלק מיחס זה נובע מקוצר ראייתנו לראות מעבר לצרכי אנוש. בעל חיים שמגלה עצמאות כלשהי ואינו סר למרותנו ולתועלת האנושית השוטפת, הוא בחזקת בלתי סימפטי, דחוי ומזיק. ואולם, כמו הנחש וכבעלי־חיים אחרים, אם לא נטרידם הם גם לא יטרידונו: אם לא ניגע בקנו של העורב, אף לא נטפל באפרוחו שצנח מעץ - הוא לעולם לא יסמן אותנו כמטרה לנקירות מקורו. מבחינה זו, עשה לו היצ'קוק שירות דוב, וגדולה תרומתו למיתוס תוקפנותו. יתר על כן, חלקו של העורב כסניטר בטבע בסילוק פגרים ואשפת מזון, וכן בשמירה על איזונים אקולוגיים – לא יסולא בפז. כך למשל, יצר האספנות שלו ממלא תפקיד נכבד בתחום זה. שכן, מלבד דברים נוצצים הם אוספים לשמירת עודפי מזון בלוטים, אגוזים וזרעים, אשר בחלקם נובטים וכך תורמים להרחבת חורש ויער. יער אורנים בצ'כיה, לדוגמה, הפך תוך 25 שנה ליער אלונים בדרך זו. בל נשכח גם כי העורב הלקחן של רוסיני, הוא־הוא שהציל למעשה את המשרתת שנידונה לעונש מוות בעוון גניבת כף שנמצאה בקן העורב... ולא רק אנו יכולים להבנות ממנו, אלא גם שאר מינים. העורבני, למשל, בונה כרוב העורבים את קנו בצמרות העצים כדי להרחיב את שדה הראייה והתצפית לרחוק, וכך הוא מזהיר מפני סכנה הן את בני מינו והן בני מינים אחרים מבעוד מועד. זו אחת הדוגמאות להבנת סימנים בין בעלי־חיים שונים.
יחד עם כל זאת, אל לנו להתעלם מן הנזקים שציפור זו מעוללת לחקלאות ולגידולי הפירות. לפי נתוני רשות הטבע והגנים, העורב האפור גורם בארץ לנזק כבד ביבולי הפקן, האבטיחים והדלעת. יודעי דבר אומרים כי לכל אלף דונם אבטיחים, למשל, הם גורמים לנזק של כ-50 אלף שקל. עורב אפור רגיל אוכל כ-80 גרם פקן ביום, כך שלהקה של 30 מהם יכולה לחסל 400 ק"ג בשנה. יכולתם הפנומנלית לפצח את הפקנים בדרכים שונות, כמו זריקתם במעברי חציה או כבישים, הפכה לשם דבר, ומעידה על רמת האינטליגנציה שלהם. בעוד שלרחם לקח שנות אבולוציה להטיח אבן על ביצת יען, הספיק לעורבים יובל בלבד לנצל את הטכנולוגיה המעשית. אכן, חכמתם, גילם המופלג (פרט אחד שורד כ-19 שנה), ערבות ועזרה הדדיים, הביאו לתפוצתם ההולכת וגדלה בארץ, עד כי הכריזו עליהם בספטמבר 2006 כמין מזיק. כעמיתיו העפרוני, דרור הבית והבולבול, הוא אינו מוגן מחוק הגנת חיות הבר ומותר לצודו וללכדו במלכודות מיוחדות, כמו דוקרני נירוסטה ועוד. יתר על כן, נחשב העורב כמין "מתפרץ", כזה שמשתתף במה שנקרא "אפקט־שוליים", היינו - הרחבת השפעתו האקולוגית, ההרסנית ביסודה של האדם, באמצעות מינים מתפרצים, כחתול, הבולבול ואחרים, הסמוכים לשולחנו של האדם.
יש לקוות כי שינוי לרעה במעמדו של העורב כיום, לא יהפכוהו במרוצת השנים למין בסכנת הכחדה. מבחינה זו עושה "המרכז לטיפוח ציפורי בר", הנמצא במספר רשויות, עבודה ברוכה. כללית, עלינו לנטוש את תפיסתנו האנתרופוצנטרית־האנוכית, הצרה והקרתנית: עלינו להבין ולהכיר בפגיעה שאנו פוגעים במינים רבים למען נוחיותנו, צרכינו והקפריזות שלנו: ועלינו לעשות הכול כדי שלא ניוותר לבד בעולם הזה רק עם הזבובים, החרקים והווירוסים למיניהם.
|
קישורים
משל אחד - משל העורב והיונה (קובץ RTF)
הרב גרוסמן - בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש