 |
|
על מושגי ה''אני'' ו''הזהות העצמית'' נכתב יותר מאשר על כל בעיה פילוסופית אחרת. במאמר הקודם הוצגו היפותזות, שניסו להסביר את איפיוניה של התודעה. מאמר זה יבחן את מושג ה''אני'' לאור התאוריות הללו.
|
|
| מדע • רון בן-יעקב • יום ו', 28/12/2001, 20:57 |
|
| |
הנסיונות להתמודד עם בעית ה"אני" הביאו את דקארט לבטל בדמיונו את גופו, ולהסיק מכך את קיומה של מהות חושבת. ג'ון לוק ניסה לבחון מה קורה אם ראש עיריית ירושלים, למשל, יתעורר בוקר אחד עם הנפש והזכרונות של הרמב"ם. מה יכולה לומר לנו המחשבה המודרנית? נבחן כמה מושגים שישפכו אור על הסוגיה.
"בעלות"
מושג זה מגדיר את היחס בין שני דברים, למשל "המכונית שלי". אם כך, מהי המשמעות של צירופים כמו "היד שלי" או "הגוף שלי", המתייחסים לאברים פיזיים? או צירופים כמו "המחשבה שלי", "ההרגשה שלי", המתייחסים ליחסי פעילות של אזורים במוח? יחס של בעלות מניח שישנן שתי מהויות נפרדות ושונות המקיימות יחס ביניהן. "אני" זה לא המכונית. לכן "אני" זה גם לא היד או ההרגשה. מהו, אם כן, ה"אני", והאמנם הוא משהו שיכול להיות הבעלים של אברי הגוף או של פעילות מוחית?
נהוג לומר שגוף ראשון יחיד, "אני", הוא כינוי מסמן (Index) בדומה ל"זה" או "כאן". הכוונה היא שמשמעות המילה מתקבלת רק בשעת האמירה, אז ישנה התייחסות לעצם מסוים. כשראובן אומר "אני" מתקבלת משמעות שהיא "ראובן".
ראינו במאמר הקודם שהאמירה "ראובן רואה תפוח" היא למעשה קיצור לאמירה "גירוי של קרינה גרם לפעילות במוח שנמצא באורגניזם הזה שמוכר בכינוי ראובן...". אם כך, כשראובן רואה את עצמו בראי זה למעשה "הגוף הזה פלט קרינה שגרמה לפעילות מוחית בגוף הזה". ואולם הפעילות המוחית איננה אלא רמות תודעה המזהות פעילות ברמות אחרות שכולן נמצאות במוח של הגוף הזה. כך שראובן "הרואה" איננו "אני" נפרד אלא רמות פעילות מוחיות שנגרמות על ידי גירוי חיצוני מראובן "העצם".
כשלאה אומרת "ראובן הולך" היא מתייחסת למכלול האורגניזם "ראובן", על כל אבריו ותכונותיו. אולם למעשה לאה קודם כל חושבת "ראובן הולך", היינו ישנה פעילות במוח של לאה, שנגרמת עקב גרוי מעצם חיצוני (ראובן), וכן הלאה. הפעילות במוח של לאה איננה אלא יחס בין פעילויות של צבירי נוירונים. כך גם כשראובן אומר "אני הולך": הוא כביכול מתייחס לכל הגוף, אך למעשה זו פעילות של אזורים במוח המסוים הזה, המגורים על ידי מידע המתקבל מהמערכת המוטורית.
אם כך, "אני", כאשר הוא נאמר, אינו מסמל עצם מסוים, אלא הוא תוצר של פעילות בין צבירי נוירונים הנמצאים במוח מסוים. הוא איננו מהות, איננו שם־עצם, ולכן קשה לדבר על מושג "בעלות" בהקשר ל"אני".
"אחידות" ו"רציפות"
כדי שה"אני" יתקיים, הגוף שבו נמצא המוח חייב להשאר אחיד מבחינה פיזיקלית על רצף הזמן. משמע, שהגוף הזה פה ועכשיו הוא אותו הגוף שהיה אתמול. האם גם לאחר שינויים פיזיולוגיים בגוף נשמרת ה"אחידות" שלו, למשל לאחר קטיעה של יד, רגל, השתלת לב? באיזה שלב אובדת ה"אחידות"?
ה"אני" משמעותו גם קיומה של "זהות עצמית" לאורך זמן. כדי שאותו ראובן ישאר עם אותה זהות עצמית מיום ליום, ראובן של היום צריך להיות זהה לראובן של אתמול. מושג ה"זהות" הוא המבדיל בין שני עצמים. מה שמעניק לעצמים זהות הוא תכונותיהם השונות: למשל, שני תפוחים שאינם זהים, משום שאחד ירוק והשני אדום. אפילו שתי טיפות מים הזהות בהרכבן כימי, בגודלן ובטמפרטורה שלהן, יכולות להיות שונות זו מזו בגלל מיקומן השונה בחלל, וכך להיות בעלות זהות נפרדת.
אולם כל עצם, כולל הגוף, נמצא בתהליך השתנות בלתי פוסק. בכל כמה שנים מתחלפים תאי הגוף כולם. האורגניזם הידוע בכינויו "לאה", גם אם הוא יושב ולא עושה מאום, מזדקן וגופו משתנה. גם הקשבה למוסיקה או קריאת ספר משנה את מצבו הפיזי של המוח, כך שהעצם הזה (האדם הזה) לא נשאר זהה לאורך זמן.
הפילוסוף האנגלי בן המאה השמונה עשרה דיויד יום, קבע שאין בנמצא "עצמים" או "דברים" בדיוק משום היותם משתנים על ידי הזמן. לכן לא נשמרת "הרציפות" החומרית של האורגניזם, והגוף עכשיו איננו אותו הגוף של לפני רגע. "העבר אין; העתיד עדיין; וההווה כהרף־עין, הוא הוא והוא לא הוא" אמר רבי ידעיה הפניני.
דייויד יום
אבל בכל זאת אנחנו מרגישים שיש לנו לפחות "רציפות", אפילו אם נקבל את העובדה שפיזית אנחנו בשינוי מתמיד. אולי נוכל להסביר זאת בעזרת דוגמה של ספינה: עם הזמן מחליפים לה חלקי קוער, תורן ומפרשים. אם לבסוף מוחלפים כל חלקיה, האם היא נשארה אותה הספינה?
למרות שכל חלקי הספינה הוחלפו, והיא משתנה בזמן, נשמרה מראית של רציפות בגלל הארגון הפנימי של חלקיה והתפקיד שכל אחד ממלא.
באותו אופן, הרגשת הרציפות והאחידות שלנו אינה נובעת מקיום נפש בלתי משתנה, אלא אולי בגלל שהארגון הביולוגי הפנימי והפונקציה של כל אבר ואבר לא משתנים.
סיכום
דיויד יום הסיק שלמעשה אין אנו אלא "אוסף של תפיסות", היינו הפעילות הקוגנטיבית של המוח שבעזרתה האורגניזם "תופס" את העולם היא היא שקיימת. אם נתרגם את טענתו לשפת המודל שלנו, הרי שאפשר לומר שאין אנו אלא אוסף הרגשות והמחשבות אודותן, שכולן חלק מפעילות המוח המסוים הזה שנמצא בגוף הזה כאן ועכשיו.
הפילוסופית קתלין ווילקס כתבה על המקרה של כריסטין דושאן, שעקב סדרה של ארועים טראומתיים קשים, סבלה מסכיזופרניה קשה ועברה טיפולים בהיפנוזה. ווילקס שואלת: "כמה אנשים שונים הייתה כריסטין דושאן בין השנים 1893 ו-1904?" המטפלים זיהו בגוף היחיד לא פחות משמונה זוגות שונים של "אישיות", ונשאלת השאלה אם לפנינו 16 "אני" המתקיימים בזמנים שונים בגוף אחד? לאור המושגים שבחנו לעיל והממצאים של המטפלים, תופעת "ריבוי האישיות" שוברת את אותו מושג פופולרי הנקרא "אני" או "עצמיות". ווילקס ניתחה והראתה שלמעשה תחת ידי ההמטפלים היו כמה וכמה מבני משפחת דושאן.
לעומתה, ניקח דמות פיקטיבית של כלכלן ואיש בורסה, אשר חייו מתנהלים סביב מספרים וניירות ערך, ארוחות ויין טוב, וסלידה מג'וגינג. לאחר ששב מטיול בהודו ונפאל הוא גידל זקן עבות, עזב את העבודה, התחיל ללמוד קבלה, לרוץ יום יום והצטרף כמתנדב לער"ן. מה נאמר עליו? הוא השתנה, זה לא אותו דני שהיכרנו. אבל הוא מרגיש תחושת רציפות, בזכות המוח; זהו המדיום שכורך ומאגד את אותה המשכיות ו"שוויון". למרות השתנותו הבלתי פוסקת, ממשיך המוח לאגור את זכרונות הילדות שלו, ולקודד את עצמת הרגש המתייחסת לאותם אורגניזמים המכונים רעייתו וילדיו.
תחושות פרטיות
אשוב לנקודה שהושארה פתוחה בסיום המאמר הקודם, והיא התחושה הבלתי מעורערת ש-"בכל זאת אני רואה אדום" - החוויה הפרטית שלי, או "אף אחד לא יכול לדעת מה אני מרגיש" - לא ניתן לוודא מבחוץ את חוויותיי:
1) טענו שלא קיים "אני" רציף בזמן ושיש לו בעלות על תחושות. מה שמדובר עליו הוא למעשה יחס בין אזורי פעילות שונים במוח הזה והזה שנמצא בגוף הזה והזה.
2) המודל טוען שהמודעות לרגשות היא איכותית, אבל למעשה רמות הפעילות במוח הן כמותיות. זאת אומרת, הקביעה "מה חווים" (אדום חזק, חום גבוה, תעונג חריף) איננה אלא "כמה מרגישים" (קרינה אנרגטית בכמות מסוימת או פעילות אלקטרוכימית ברמה מסוימת).
3) ידע משמעו יכולתו של ה"יודע" לדווח על הממצאים. כל דיווח מתבסס על מינוחים והכללות מוסכמות, וכל תאוריה מדעית מבוססת על טרמינולוגיה מכלילה ומוסכמת. כשרופא מביט במוח הוא מתאר את הממצאים בשפה נוירולוגית, ופסיכולוג מתאר את מצב המטופל תמיד בגוף שלישי.
כך אמנם המוח "רואה אדום", אולם ברגע שהוא מנסה "להבין" ולדווח על החוויה, בין רמת מודעות אחת לשניה או למתבונן חיצוני, אין ברירה אלא להשתמש בשפה מכלילה (המילה "אדום"). לכן הניסיון להצמד ל"חוויות בגוף ראשון" ישאיר אותנו תקועים בתוך החוויה. רגשות בגוף ראשון הן כנראה עקרות ואינן תורמות, לא להבנת הפעילות התודעתית ולא למחקר הניורולוגי.
במאמר הבא והאחרון בסידרה, נתבונן בפן השלישי ממרכיבי המהות ה"רוחנית" של האורגניזם הידוע בכינויו "אדם". ננסה לראות אם קיים "רצון" ואם אכן הוא קיים, עד כמה רצון זה הוא "חופשי".
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש