להתראות אירועים, שלום מלחמה 2805
במציאות הפלסטינית־ישראלית היום, כמעט שלא ניתן לשרטט קו גבול רציף והגיוני בין האוכלוסייה היהודית לערבית, ואין סיכוי להסכם ולהסכמה ללא פינוי של מתנחלים ו/או פלסטינאים – יעד שקשה לגבש סביבו הסכמה ישראלית. המשמעות היא חיזוק מתמיד ועקבי של האגפים המתנגדים להסדר. על עיקרון המציאות בסכסוך הפלסטיני־ישראלי.

(צילום אילוסטרציה:MorgueFile)
בשעת משבר
החליפות של חיים יבין כהות יותר.
לא מתלוצץ עם גברת מזג האוויר
(אדם ברוך)


נפלאות דרכי המילואים, אבל מופלא מכל הוא יום המילואים הראשון, שבו אתה הופך בתהליך חד יומי, תלת־שלבי, מאזרח לחייל.
ראשית אתה מתעורר, עולה על מדים, ועייפות צונחת עליך. זה הסימן לכך שהשלב הראשון הושלם.
אתה מגיע לתל אביב, או לירושלים, ועולה להסעה עם חבריך ליחידה. הבדיחות הגסות משתחררות לאוויר - ולפתע הן נשמעות באוזניך כפעמוני כנסיות. הערות סקסיסטיות נשלחות לעבר החיילות שבחוץ – והן נשמעות לך כמו שורות מתוך סונטה של שייקספיר. עכשיו עתה יודע – תם השלב השני.
מגיעים לבסיס. אתה חותם על קיטבג, סוודר ומעיל (גם בקיץ), מכנסיים ק' (קטנים עליך), חולצות מ' (גדולות עליך), מימיה עיסית (סליחה?) ועוד כמה פריטים חסרי תועלת. ורוֹבה, כמובן. עכשיו אתה חייל. לא מהנדס, לא עורך דין, לא סטודנט, לא פועל בניין. חייל.
השלב השלישי הושלם, ועימו מסתיימת המטמורפוזה המילואימניקית המופלאה. ברוך הבא לאינתיפאדת אל־אקצה. להלן מטרה, משימות, כוחות, אמצעים.

אינתיפאדה שנות 2000

האינתיפאדה, ואת זה יודעים כולם, היא לא מה שהיתה פעם, כלומר בסוף שנות השמונים. אינתיפאדת 2000 היא, גם מבחינת חייל המילואים, משהו קומפליטלי דיפרנט. חייל המילואים של היום יודע שהכי חשוב זה לשים שכפ"ץ וקסדה וללכת שפוף, כי באינתיפאדה הזאת יורים. אין (כמעט) זמן לאבנים. מגיני הפלסטיק והאלות, מסִמלי האינתיפאדה הראשונה, מעלים אבק במחסני הצבא. אין בהם תועלת.

במובנים רבים, הכיבוש נעשה יותר נוח. יותר מסוכן – אך גם יותר מרוחק, יותר סטרילי. הכאת תושבים נעשתה עניין נדיר יחסית; כניסה לבתים באישון לילה אינה מבוצעת אלא על סמך מידע מודיעיני; האמצעים השונים לפיזור הפגנות (כגון כדורי ה"גומי"), שבמהלך השנים נכנסו לשימוש בתוך גבולות הקו הירוק, כבר אינם כה יעילים מעבר לו. ההתעללות הגלויה, המפורשת, נדירה. המשימה, רבותי, היא לשמור על "צירים" פתוחים ובטוחים לאוכלוסייה היהודית, וזאת באמצעות סיורים לאורך הצירים, אכיפת הסגר, הידוק הכתר.

הסגר והכתר הם הפרוזה של הכיבוש. קח את הג'יפ, חייל, ולווה את הדחפור לנקודה שבה נפרץ המחסום. אין צורך להרביץ, אין צורך לצעוק, אין צורך לקלל. שפץ את הסוללה שהרסו הפלסטינים (ובעברית: "פלשתינאים"). הוסף כמה קוביות בטון שימנעו את המעבר. הרי משם יבוא הפיגוע הבא, ואתה הרי אינך רוצה להיות זה שהיה בכוחו למונעו – ולא מנעוֹ.
אתה שותק - והולך. משימה, לא? אתה יודע שלמחרת "הם" יסללו דרכים חלופיות בצמיגי הפיאטים והטויוטות והפולקסוואגנים שלהם ("תראו באיזה מכוניות הם נוסעים", רוטן החייל שלידך, "עוד לא הספיקו להוריד את הניילונים"). "הם" ימצאו דרך לעקוף את הכתר, כי אחרי הכל גם "הם" רוצים לעבוד, לאכול, לחיות. אבל מחר גם "אנחנו" נקום, ונבדוק, ונאתר, ונדווח הלאה, ונחסום מחדש. שוטרים וגנבים, בחיי. כל כך משעמם, הכיבוש הזה. כל כך הרבה אבק הוא מקִים.


(צילום אילוסטרציה:MorgueFile)



אבק וסוללות עפר – כך נראית כיום, בעיניו של המילואימניק הממוצע, חזית הכיבוש. אפשר למות משיעמום. או מכדור בראש, כמובן. אבל הייאוש – הייאוש נמצא הרחק מעבר למחסומים, בתוככי שטחי A. שם תמצאו את החומרים שמהם באמת עשוי הכיבוש: רעב, צמא, חולי, מוות. להניח על אש קטנה, לסתום את האף ולערבב היטב – אלה הן ההוראות הבלתי כתובות. מעטים מסרבים לבצען. את מרביתנו מעניין הרבה יותר שיפור תנאי השירות "שלנו" משיפור תנאי החיים "שלהם". מועד ג', הקלות במס, ביטוח לאומי – גם לנו יש צרות, גם אנחנו בני אדם.

מהספה בסלון עשוי מושג כמו "הקלות בכתר" להעלות בעיני רוחנו איזה פקק תנועה שהשתחרר בצומת גלילות. חשוב לומר את האמת: פקקי הבוקר בהרצליה, בנתניה או בצ'ק פוסט הם בדיחה עלובה בהשוואה לכתר. אפילו הסגירה הזמנית של ואדי ערה בתחילת האינתיפאדה הנוכחית – אירוע שזכה לכותרות מפחידות ומאיימות – היא לכל היותר אנדרסטייטמנט של כתר. כתר משמעו שכאשר אתה יוצא בבוקר לעבודה אינך יודע אם תגיע. ואם הגעת, אינך יודע אם תוכל לשוב הביתה. אולי בדיוק יחסמו. כתר משמעו שמפגש משפחתי הוא פריווילגיה - או נס. כתר משמעו שאם אתה נוסע לבקר את אשתך, שעומדת ללדת בבית החולים בשכם, ואתה נמצא מחוץ לשטחי A (או להיפך), ייתכן שלא תוכל להגיע. כתר משמעו שאם אתה סטודנט באל נג'אח, אכלת אותה. קבל טיפ: אל תירשם לקורסים שבהם הנוכחות חובה. וממילא, מה כבר לומדים באל־נג'אח? בעיקר הנדסה כימית. כך, מכל מקום, מספרת הבדיחה שמסתובבת בקרב המילואימניקים המשרתים באזור.

כמו כדורי הגומי ופעולות החישוף והפגיעות הכירורגיות, גם ה"איפוק" הוא אנדרסטייטמנט שהמציאו מנהיגים ויח"צניהם, ואשר אוּמץ בחום על ידי (מרבית) העיתונות העברית וקהל קוראיה. מאחורי ה"איפוק" וה"כתר", אסור לשכוח, חיים אנשים רעבים, מחוסרי עבודה, חסרי כל – מציאות שכמעט אינה מוכרת בתוך הקו הירוק, שבתחומיו אנו נחרדים, ובצדק, מ-‏10 אחוזי אבטלה. בשיא האבטלה בתוך ישראל מחזיק היישוב עין־מאהל, שעבר במהלך האינתיפאדה הנוכחית את קו ה-‏20%. בשכם, הגדולה שבערי הגדה, המציאות הנוכחית כוללת למעלה מ-‏60 אחוזי אבטלה. זה עוד כלום; בכפרים מסוימים כבר מזמן עברו את 90 האחוזים.

המציאות - אאוט

והמציאות, מה לעשות, היא שורש הבעיה. המציאות – ולא ה"פנאטיות" של המתנחלים, ה"תבוסתנות" של השמאל או "יצר המלחמה" הערבי. המציאות. שינוי המציאות, ובכך חשוב להכיר, הוא תנאי ראשון והכרחי לשינוי עמדות מהותי. ההוויה היא המעצבת את התודעה. אמרו את זה קודם לפנַי. זה לא משנה - זאת האמת, ואותה צריך לומר שוב ושוב.

אבל בישראל של ראשית המילניום השלישי, המציאות היא OUT. שכן תרבותנו הרב־תרבותית מטפלת ב"ייצוגים של המציאות" - ומתעלמת מן הנעשה בספירה הכלכלית; מדברת על "מרחב תרבותי" - ומתעלמת מנתונים הנמדדים במספר נפשות לקמ"ר ובמספר ילדים בחדר; מנתחת את "מושג הבית" בכנסים ובתערוכות ובסמינרים אקדמיים - ומתעלמת מהריסתם והפגזתם של בתים אמיתיים, בתי בטון ומלט (או בוץ ופח); עוסקת ב"זהויות" - ומתעלמת מהחרמה שרירותית אך שיטתית (ורבת־שנים) של תעודות זהות מתושבים.

כפי שניתן לתאר את מציאות החיים הפלסטינית בשטחים כיום, ניתן כמובן לתאר גם את המציאות ה"מתנחלית". כמו "הפלסטינים", גם "המתנחלים" אינם מיקשה אחת – לא בדעותיהם ולא במציאות חייהם. ובכל זאת, ניתן לדבר על "הוויית התנחלויות" כללית – מציאות ביטחונית קשה, שבתוכה נוסעים תושבים ואינם יודעים אם יגיעו ליעדם; שבה מתרחשים מעשי הרג ורצח בכבישים, ביישובים ובסמוך להם; שבה מופעלים מטעני חבלה גם על אוטובוסים של ילדים. מתנחלים רבים לא זכו לביקור משפחתי כבר מזמן, כי מי מעז להגיע. רבים איבדו את עבודתם, כי כמה אפשר לסבול איחורים והיעדרויות של עובד.

המציאות הפלסטינית היא המעצבת, יותר מכל, את התודעה הפלסטינית, כפי שהמציאות ה"מתנחלית" היא המעצבת את התודעה של הציבור היהודי בשטחים. לך תגדל במציאות הזאת ילדים פלסטינים שיאמינו שהישראלים רוצים שלום. לך תגדל במציאות הזאת ילדים יהודים שיחשבו שיש עדיין עם מי לדבר. בלי לזלזל בכוחם של חינוך, הסתה, תקשורת וכיוצא באלה, המציאות היא השחקן הראשי בעיצובה של המציאות, והמציאות של היום היא הפרמטר החשוב ביותר בקביעת המציאות של מחר. אם נבין זאת, ייתכן שעדיין יש סיכוי.


(צילום אילוסטרציה:MorgueFile)



אבל לא נראה שאנחנו מבינים. אותה תפיסה הסבורה שתרבות וטקסטים הם חזות הכל, משמשת כיום כר פורה לתחושת האכזבה, המכונה על ידי רבים מאיתנו "התפכחות", ומלכדת סביבה את מרבית השמאל (או שמא פוסט־שמאל?) הישראלי.
אותה תפיסה מייחסת את פערי העמדות ואת האיבה הגלויה בין הצדדים הנִצים לא למציאות החברתית, הדמוגרפית, הטריטוריאלית והכלכלית, אלא להבדלי מנטליות, לפערים תרבותיים, למורשת שונה. אפילו לגנטיקה.
מתפיסה כזו נגזר בהכרח שכל חילופי דברים בין הצדדים לא יהיו אלא דו־שיח של חירשים, ולפיכך אין בהם טעם. גם כאשר מתקיימים חילופי דברים, הם יוצאים בדרך כלל מהנחת היסוד בדבר חוסר הטעם שבהם.

הגיע הזמן להבין שגם אם הפער התרבותי גדול ומכביד, וגם אם השנאה חוצצת, הרי תרבות ורגשות הם – לפחות במידה רבה – תוצר של מציאות חיצונית, אובייקטיבית, פיסית, שאותה ניתן לשנות. אהוד ברק במיטבו, שאמר שאילו היה גדל במחנה פליטים היה גם הוא מצטרף לארגון טרור, הבין שהאינתיפאדה היא תוצר הכיבוש, ולא רק המחאה נגדו; שההתקוממות, או הטרור, אינם נובעים מ"תרבות" פלסטינית, או "מנטליות" ערבית, או "מסורת" מזרחית כלשהי, אלא מן המציאות האזורית הספציפית. והוא הבין גם את המסקנה המתבקשת: שסיום הכיבוש הינו יעד אפשרי והכרחי כאחד, וכל שנותר לנו הוא לפעול ככל שנוכל לקצר את הדרך אליו.
אבל אז עלה ברק לשלטון – וכל השאר היסטוריה. ראש הממשלה ברק המשיך במדיניות קודמיו – מדברים שלום, מבצעים כיבוש; יד אחת אוחזת בספר (או בטיוטות הסכמים) וחותרת לשלום, והאחרת אוחזת בחרב ומהדקת את טבעת הכיבוש.


אהוד ברק (מתוך אתר ממשלת ארה"ב)



גם בסיטואציה הנוכחית, שהשלכותיה העיקריות על הציבור הישראלי הן התגברות השנאה והתעצמות הייאוש, חשוב להתבונן במציאות. מאוכזבי אוסלו – כמו גם אלו שאמרו מלכתחילה ש"לאוסלו אין סיכוי" – צריכים לזכור, לכל הפחות, את העובדות.
האינתיפאדה הראשונה התישה את הישראלים (154 הרוגים), ולא פחות מכך - את הפלסטינים (1,148 הרוגים). כפי שמלחמת יום כיפור הובילה את הצדדים למגעים הראשונים בין שליחיו של ערפאת (חמאמי וסירטאווי) לאישים ישראלים, ובהמשך להסכמי קמפ־דיוויד, כך הובילה אינתיפאדת דצמבר 87' למגעים מחודשים, לוועידת מדריד ולהסכם אוסלו.
הסכם אוסלו נועד לממש את "הסעיף הפלסטיני" של הסכמי קמפ־דיוויד מ-‏1978, ובמרכזו – אוטונומיה לתקופה של חמש שנים, משטרה מקומית חזקה ותחילת שיחות על הסדר הקבע.

גל אופטימיות חסר תקדים

הסכם אוסלו העניק לפלסטינים בסיס טריטוריאלי, כוח חמוש והכרה ישראלית רשמית בעם הפלסטיני. לישראלים העניק ההסכם הכרה פלסטינית בזכות־קיומה של מדינת ישראל (בגבולות 67'), ויתור פלסטיני על מרבית ארץ ישראל (78%) והבטחה פלסטינית לרגיעה בטחונית.
באוסלו נראה, לראשונה, הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" כמטרה העשויה לזכות בתמיכה מאסיבית של שני הצדדים. ואכן, ספטמבר 1993 היווה את תחילתו של גל אופטימיות חסר תקדים בישראל ובשטחים. רוב ישראלי "מיוחס" (כשני שלישים) תמך בהסכם. השלום נראה קרוב מתמיד.

אבל למרות העובדה ש"אדריכלי ההסכם" ניסחו אותו על בסיס עקרונות מטריאליים של שינוי המציאות (במגמה ההפוכה לאסטרטגיה של הרחבת ההתנחלויות והעמקת הכיבוש), התושבים הפלסטינים והישראלים במרחב הארץ־ישראלי ייחסו לו אלמנטים אפוקליפטיים. למרות אזהרותיו של יוסי ביילין - "אוסלו אינו אמונה דתית ולא אידיאולוגיה", ולפיכך "הוויכוח סביב השאלה אם אוסלו חי או מת הוא פאתטי ממש" - שני העמים הנוגעים בדבר ראו את הדברים אחרת; בשיאו של ה"פִּיק" האופטימי הם דיברו ופעלו מתוך געגועים לחיבוקים חמים, ולא מתוך שאיפה להסדר אינטרסנטי הדדי וקר.


יוסי ביילין



היחס הרומנטי כלפי הסכמי אוסלו, והשוני העצום בתפיסת התהליך על ידי כל אחד מהצדדים, הביאו להפרתם ההדדית והמתמשכת של ההסכמים, כאשר כל צד מפרש את ההפרות המבוצעות על ידי הצד האחר כחלק מתוכנית־על (Grand Design) המיועדת לטרפד את החתירה להסדר.

בהכללה פרקטית ניתן לומר שישראל ראתה בהסכמים אמצעי להפסקת הפגיעה באזרחים ישראלים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, ואילו הפלסטינים ראו באוסלו את הבסיס ההסכמי למדינה הפלסטינית שבדרך. אולם כבר באוסלו, ואחר כך בטאבה, ואחר כך בקהיר, החלו הפלסטינים לראות את חלומם מתמוסס. למרות זאת הם קיבלו כמעט את כל דרישותיה של ישראל, שכן עדיין הניחו שבכוונתה לסגת לגבולות 67' (למעט ירושלים, חלק מן ההתנחלויות, ואתרים צבאיים מסוימים). ולא סתם הניחו – בקהיר (1995) התחייבה ישראל לסגת מכל השטחים (בסייגים האמורים) תוך שנה וחצי.

בפועל, כאמור, רבים מסעיפי ההסכם לא קוימו. הפלסטינים לא קיימו סעיפים כגון החרמת הנשק הלא חוקי ומיגור ההסתה האנטי ישראלית, וגרוע מכל (בעיניים ישראליות) – הם לא הפסיקו את הפיגועים.
ישראל לא ביצעה את הנסיגה השלישית, לא פתחה את "המעברים הבטוחים" בין הגדה לרצועת עזה, וגרוע מכל (בעיניים פלסטיניות) – המשיכה בהרחבה אינטנסיבית של ההתנחלויות, ביתור הגדה והרצועה בכבישים עוקפים, הריסת בתים, הרס שטחים חקלאיים והפקעת אדמות.

הסכם אוסלו העניק לפלסטינים תקווה למדינה שתשתרע על 22% מפלסטין ההיסטורית, המנדטורית; אולם בפועל לא הביא ההסכם לסיום הכיבוש אלא רק להעברת מלאכת הכיבוש למנכ"ל שכיר. יאסר ערפאת - זה היה שמו של הבחור שזכה במכרז - צויד בחוזה־העסקה שמן אך גם בסמכויות מוגבלות, מבחינה גיאוגרפית ואופרטיבית. מסיבות ברורות הוצמד לו גם פיקוח צמוד של בעל הבית הישראלי.

כיום אין עוררין על כך שהסכם אוסלו – הן בפרשנותו הפלסטינית והן בזו הישראלית – לא התממש. מיד אחרי מינויו של ערפאת למנכ"ל הפרויקט ביצע הבוס הישראלי תהליך אגרסיבי של הרעת תנאים לפועלים הפשוטים, והכיבוש העמיק והשתכלל. בספטמבר 96' החל המנכ"ל להשתמש לרעה בכלי העבודה שקיבל, וירה על הצבא שסיפק לו את הנשק. ארבע שנים לאחר מכן התמרדו הפועלים ופתחו ב"אינתיפאדת אל־אקצה", כלשונם.

העתיד: שחור־כהה

השמאל הישראלי, שהוסיף לא להבין על איזה כיבוש מדברים הפלסטינים – הרי הכיבוש הסתיים באוסלו, לא? - התאכזב קשות (ע"ע התפכחות) והסיק את המסקנות: שלום לא עושים עם ערבים; הם מבינים רק כוח; אין פרטנר. מ.ש.ל.

נשוב למציאות. כיום העובדות הן אלו: ההתנחלויות, שזכו לתמיכה פעילה של כל ממשלה ישראלית מכהנת, הכפילו את אוכלוסייתן תוך עשר שנים ל-‏200 אלף (בשנת 2000). כ-‏6,000 מתנחלים חיים כיום בשליש מרצועת עזה, ובשאר השטח חיים כמיליון פלסטינים. גם בגדה המערבית, שבה חיים כשני מיליון פלסטינים, אוּמץ ה"מודל" של עזה – חלוקת האזורים הפלסטיניים למובלעות מנותקות זו מזה, שהמעבר (הפלסטיני) ביניהן ניתן, אם בכלל, לא בזכות אלא בחסד (ישראלי). לפלסטינים אין גישה לפחות למחצית משטחי הגדה המערבית. מעבר בין הגדה לעזה הוא, כיום, בגדר משימה בלתי אפשרית.

שינויי המציאות בשטחים מאז 67' בוצעו בעקביות, כמעט ללא תלות בזהות הממשלה המכהנת והעומד בראשה, באמצעות הרחבה בלתי פוסקת של ההתנחלויות, תוך הסתמכות על העיקרון של השתלטות על מקסימום שטחים ובהם מינימום פלסטינים. המציאות המתהווה היא מציאות שבה כמעט שלא ניתן לשרטט קו גבול רציף והגיוני בין האוכלוסייה היהודית לערבית, ושבה אין סיכוי להסכם ולהסכמה ללא פינוי (טרנספר) של מתנחלים ו/או פלסטינאים – שהוא כשלעצמו יעד שקשה לגבש סביבו הסכמה ישראלית. המשמעות: חיזוק מתמיד ועקבי של האגפים המתנגדים להסדר. העתיד: שחור־כהה. ואם אכן יש לשחור גוונים, הרי שכל יום שחור מקודמו.

על בסיס מציאות זו (המשתנה כמובן ללא הרף – ותמיד לרעה, במונחים של סיכוי להסדר) גובשה ההצעה ה"נדיבה" של ישראל, שנדחתה בקמפ־דיוויד על ידי הפלסטינאים ה"סרבנים" וכפויי־הטובה: קחו מדינה עתידית החצויה לשלושה או ארבעה חלקים עיקריים, שהחיבורים ביניהם רופפים ומותנים בחסדיה של ישראל; הוסיפו לכך את העובדה שכל אחד מאותם חלקים מבותר גם בתוכו על ידי גושי התנחלויות ומתקנים צבאיים וכבישים עוקפים; הַפחיתו מכל זה כ-‏20% משטחי הגדה, ואת מרבית השליטה על מקורות המים; ולקינוח: ירושלים רבתי שלא זו בלבד שחוברה לה יחדיו, אלא גם מחברת בין רמאללה מצפון לבית לחם מדרום באמצעות טכניקות כגון סיפוחים, הפקעות ומעקפים. האמנם הצעה שלא ניתן לסרב לה?

אינתיפאדת 2000 נולדה כאינתיפאדת אל אקצה, אולם במהרה התברר לכל שהיא אינתיפאדת ההתנחלויות. העימותים, שגלשו בתחילה לפסגות, נצרים וגילה, התפשטו כמעט לכל מקום שבו סמוכים יהודים וערבים זה לזה. מבחינת הפלסטינים, ההתנחלויות הן חזית האלימות הישראלית, וכמובן הביטוי הבוטה ביותר של הפרת החוק הבינלאומי בידי ישראל. זו הסיבה שלפחות בתחילת האינתיפאדה כוונה ההתקוממות כנגד ההתנחלויות (והצבא שסביבן) בלבד. מנהיגי הרשות, ואפילו החמאס (שיח' יאסין), דיברו על אינתיפאדה שמטרתה סיום הכיבוש, ולא הכחדתה של היישות הציונית.

אבל מי מקשיב. הערבים, תמיד אמרנו, לא בשלים לשלום, והם כל כך אלימים. הם רוצים לזרוק אותנו לים, ומה ההבדל בין נצרים לרעננה, ומי זה ה"פרטנר" הזה שלא מסוגל להוריד לשנייה את המדים?


מתנחל



פעם, כשה"פרטנר" הזה איים במלחמת חורמה נגד ישראל, האמנו לו. כיום, כשהוא מדבר "רק" על סיום הכיבוש, הוא נתפס כשקרן שעדיין דבק – בחדרי חדרים - בשיטת הסלאמי. פעם, כשהאמנה הפלסטינית שימשה הצהרת הכוונות העיקרית של הצד הפלסטיני, האמנו לה. כיום, כשאתר הרשות מגנה פיגועים בתחומי מדינת ישראל, אנו מתייחסים לכך כאל ניסיון צבוע לרצות את דעת הקהל העולמית. "אימה פסיכו־קולקטיבית מפני השלום", כפי שכינה זאת משה צוקרמן, מול "העונג הסמוי שבוודאות החדשה 'אין פרטנר"'.

חזרנו ממילואים, הדלקנו טלוויזיה. מכאן, מהסלון, המלחמה נראית כמעט כגזירת גורל. ראש הממשלה עוד לא מיצה את כל האמצעים העומדים לרשותו. שר הביטחון עצוב כי אין עם מי לדבר. ושמעון פרס? לעתים תומך, לעתים מתנגד למדיניות הממשלה.

רגע לפני המלחמה הבאה, בואו נעצור לחשוב. אם בשביל שלום עם סוריה דרשנו משאל עם, הרי שמלחמה ראויה, לכל הפחות, להרהור נוסף. במקום להאמין במה שמלעיטים אותנו מכל הכיוונים - שכל ה"בלגן" הזה נובע מכך שהם רעים ואנחנו טובים, או מכך שהם צמאי־דם והמתנחלים פנאטיים, או מכך שהשמאל רוצה רק לתת עוד ועוד - בואו נחשוב לרגע במושגים של מציאוּת, ולא במושגים של אהבה־שנאה, טוב ורע, בני־אור ובני־חושך.

"אויבינו", כתב פעם דורון רוזנבלום, "אינם פועלים מתוך סתם פראות או גחמות אישיות… אלא מתוך אינטרסים לאומיים, רובם מנוגדים לשלנו… אולי אם נחדל ממאמצינו לשנותם ולעצבם – רק אז נוכל לסגור אתם אי פעם איזו עיסקה צוננת, מנומסת ואדישה, כזאת המושתתת – כמו בין כל העמים – על ייצוב מאזני הרתעה או הבנה בין אינטרסים מנוגדים".

בואו נחשוב על הסדר משעמם שכזה, צונן כמו השלום עם מצרים או אי־הלוחמה עם סוריה. לא הסדר שיאפשר לנו מחר לפרק את הצבא, אלא אדרבא - הסדר שיתבסס על כוחה הצבאי של ישראל, על "קיר הברזל". הסדר שישחרר את הפלסטינים ואותנו מעול הכיבוש, כיבוש שמחירו הבלתי נסבל רק גדל והולך מיום ליום, משנה לשנה, מאינתיפאדה לאינתיפאדה.

קישורים
אינתיפאדת אל־אקצה ויקיפדיה
הסכם אוסלו ויקיפדיה
יאסר ערפאת ויקיפדיה
משה צוקרמן באתר רסלינג
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • איציק ש. • 14 תגובות בפתיל
  ספירה • ירון • 5 תגובות בפתיל
  הלו?! אתם שם במערכת תתעוררו • ישראל סבא
  מציאות במציאה • האייל האלמוני • 25 תגובות בפתיל
  מציאות מעוותת • שי • 2 תגובות בפתיל
  הוויתור • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  עול הכיבוש הערבי • ד''ר יהודה צורף
  עול הכיבוש הערבי • האייל האלמוני • 27 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • האייל האלמוני
  בשם הצדק? • האייל האלמוני
  בשם הצדק? • השומר
  בשם הצדק? • איציק ש. • 2 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • האייל האלמוני
  בשם הצדק? • קונשטטר 138 • 2 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • השומר
  בשם הצדק? • דורון הגלילי
  בשם הצדק? • נדב
  בשם הצדק? • איציק ש. • 9 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • דורפל
  בשם הצדק? • האייל האלמוני
  בשם הצדק? • דורפל • 2 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • תשע נשמות
  בשם הצדק? • האייל האלמוני
התורה הזאת 452768
העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדינו טבועות וגנוזות ואין שיור רק התורה הזאת.
התורה הזאת 748251
השורה הזאת שצטטת היא חלק מפיוט זכור ברית אברהם [ויקיפדיה] שחובר ע"י רבנו גרשום [ויקיפדיה] בתקופת הפרעות ביהודי גרמניה בתחילת האלף הקודמת ונאמר בסליחות ובתפילת נעילה ביום הכיפורים.

' הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת, הָיוּ לְחֶרְפָּה וּלְבִזּוֹת, וְכָל־מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת, וְאֵין שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל־שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַֽעַן שְׁמֶךָ.'

בראון ‏1 מציין כי השורה הזאת - 'אין לנו שיור רק התורה הזאת' נעשתה לסיסמה המבטאת יותר מכל את דרכה של היהדות החרדית לאחר השואה.
----
1 בנימין בראון,החזון איש,עמ' 250
  בשם הצדק? • תשע נשמות • 24 תגובות בפתיל
  בשם הצדק? • דורפל • 2 תגובות בפתיל
  אומות מתורבתות • נדב • 22 תגובות בפתיל
  פריצת דרך אפשרית • דב ט. • 13 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים