 |
|
התקשורת הישראלית כמקדמת אירציונליות.
|
|
| דת והעידן החדש • יוסי גורביץ • יום ד', 10/11/1999, 21:24 |
|
| |
אחד מאמצעי ההגנה שבנו לעצמם המתנחבלים מחוות מעון היה שלט מהוה שהזהיר את המפנים מפני פולסא דנורא, קללה קבלית הידועה לשמצה מימי יצחק רבין. העתונות התייחסה לכך בהרחבה, ו"ידיעות אחרונות" אף טרח להסביר כי הקללה איננה תקפה, שכן לא בוצעו הריטואלים הנדרשים.
דוגמא זו היא סימפטומטית ליחסה של התקשורת הישראלית אל האירציונלי. הקללה - אלמנט שולי - קיבלה מקום של כבוד, משום שהתקשורת הישראלית כבר מזמן זנחה את הרציונליות.
דוגמא המוכרת לעייפה היא זו של "חיילינו ניצלו בנס מאש כוחות חיזבאללה", או כותרות דומות. השפה היא מרכיב מרכזי בתודעה; לעתונות יש תפקיד חשוב כסוכן תרבות; וכיצד היא מתארת קרב יריות, שיש בו הסתברות ברורה לכך שאיש לא ייפגע? כנס. לא הסתברות, לא כושר ירי לקוי, לא תנאי ראייה לקויים, לא העובדה שהחיילים תפסו מחסה: נס.
נס הוא פעולה הנוגדת את מהלכו התקין של הטבע, לרוב על ידי ישויות על טבעיות. אנו אמורים להבין, אם כן, שהעובדה שהקליע נע במסלול אחד ולא במשנהו נובעת מהתערבות במהלכו התקין של הטבע. האם, כאשר יוצג הדבר כך בפני העורך, הוא יסכים איתו? ודאי שלא. מדוע, אם כן, הוא משתמש בביטוי המאפיין מאורע על טבעי?
מפני שזה מוכר עיתונים. תיאור גרף של מסלול קליע לא יעניין איש, ולדיווח סתמי על התקלות בלי נפגעים אין ערך חדשותי. הכותרות נוטפות הנסים הן עניין יום־יומי: אדם ניצל מפגיעת סקאד "בנס", אשה ניצלה מקריסת גג "במזל", איש שרד תאונת דרכים כי לבש קמע של הבבא הבל, וכן הלאה, עד זרא.
זו איננה תופעה חדשה, כפי שניתן לחשוב. לפני כחמש־עשרה שנים, שלפה העיתונות מחוריהם כל מעונן וידעוני, כל אסטרולוג ובעל אוב, כל מכשף ונומרולוג, ושאלה אותם בחרדה מה צופנת לנו שנת 1984. זו, ראוי לציין, חלה בחפיפה עם השנה היהודית תשמ"ד - סימן מבשר רעות, ששילב את "1984" של אורוול עם חשש מהשמדה. העתונות בזבזה על כך מאות עמודים, יצרה כותרות על מלחמת עולם קרובה, שנשאבה ממוחו הקודח של מחשב קיצין כלשהו, והצליחה לעורר פאניקה מסוימת בציבור - וכמובן, כלום לא קרה.
במהלך מלחמת המפרץ, כשבע שנים לאחר מכן (חישבו על החשיבות המיסטית של המספר...), דיווחה התקשורת בהבלטה על קבוצת מקובלים, שירדה לה למערה והטילה פולסא דנורא על סדאם חוסיין. למקולל שלום, כידוע, והנה פרט קטן, הקשור לאגדת פולסא דנורא, שהעתונות לא תחלוק אתכם: גם למקללים שלום. על פי האגדה, הם היו אמורים למות בתוך שנה, שהרי קללתם לא פעלה; אבל רובם חיים בטוב גם היום, ומתעשרים על חשבון הפרייארים שמאמינים להם.
לשיא הגיעו הדברים כאשר, לפני שלש שנים כמדומני, ערך דודו טופז, אדם מאוס בפני עצמו, תוכנית ארוכה מן הרגיל ובה הבטיח שיתגלו אל הצופים חייזרים. העתונות פמפמה את האירוע וכיסתה אותו בהרחבה, ולמרבה הבזיון, כשני מיליון פתיים - על פי האומדנים - עמדו על הגגות וחיכו לחוצנים.
מה רע בזה? הכל. ראשית, העתונות היא סוכן תרבות ראשי. היא אחד הגורמים המעצבים ביותר את תפיסת החיים של האדם המודרני. כאשר היא מתמסרת לאירציונליות, היא הופכת אותה לחלק בלתי נפרד מחייו של צרכן התקשורת הפשוט - וכאלה, כמסתבר, יש רבים מאד. היא מעודדת את האמונה בדברי הבל; היא גורמת לאנשים להאמין בכוחות טמירים, חזקים מהם. הדבר רע בפני עצמו.
שנית, בעשותה כן היא חוטאת לתפקידה, שהוא סיפוק מידע אמיתי. תפקיד העתון, למי ששכח, הוא לספק חדשות ופרשנות, לא סנסציות. ודאי לא סנסציות חסרות בסיס, הנשענות על בורות.
שלישית, בכך היא כורתת את הענף שעליו היא יושבת. אדם שקורא, באותו עתון ולרוב באותו חלק של העתון, על פגישה מדינית ועל חייזר דמוי גלל פרה באחיעד, יאבד באיטיות את אמונו בנכתב, או, גרוע מכך, יאבד את היכולת להבחין בין הידיעות.
מה אפשר לעשות? לא הרבה. אפשר לשלוח מכתבים זועמים לתקשורת, אבל היעילות של צעד זה מוטלת בספק. התקשורת איננה פועלת בחלל ריק; ישראל של 1999 היא מקום השטוף באירציונליות. את זה, כמסתבר, אפשר יהיה לשנות רק על ידי חינוך לרציונליות. ובמקום שהאתוס שלו מכיל מונחים כמו "נצח ישראל", "קדושת האדמה", ו"חינוך לערכים", אין סיכוי רב שהדבר אכן יתרחש.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש