 |
|
המשך הראיון עם פרופ' כריס הייבלס גריי. מדוע הריאל-פוליטיק היה שגוי במלחמה הקרה הראשונה, ומדוע הוא נשאר שגוי גם במלחמה הקרה החדשה.
|
|
| פוליטיקה • שמעון גלבץ • יום א', 18/11/2001, 19:34 |
|
 |
|
הפיגוע ב- 11 בספטמבר היה הפתעה?
לרוב חוקרי המלחמות העכשוויות הפיגוע בספטמבר לא בא כהפתעה, והוא גם לא היה הדבר הגרוע ביותר שנחזה. סביר מאוד להניח שקבוצה המסוגלת לארגן התקפה מורכבת שכזו קרובה להניח את ידיה על נשק גרעיני או ביולוגי. כל עוד נמשכים הפיתוח וההפצה של כלי נשק להשמדה המונית בקונטקסט של המערכת הבינלאומית הנוכחית, אנו יכולים לצפות לפיגועים קשים פי כמה וכמה מהפיגוע במגדלי התאומים. האירוע הקשה צריך לשמש לנו תמרור אזהרה למה אנו צפויים אם המלחמה הקרה הזו תארך זמן רב כמו קודמתה.
הממשל האמריקני מדבר על העימות כעל מלחמה בטרור העולמי, אולם אתה מכנה אותו המלחמה הקרה השניה, מדוע?
אפשר להלביש על מלחמה זו תוויות שונות, אך אני מזהה דפוסים דומים בין שתי המלחמות. כמו במלחמה הקרה הראשונה, מתנגשות כאן שתי השקפות עולם מנוגדות שמספחות אליהן סכסוכים שונים ברחבי העולם. כעת מתחוור לנו טוב יותר שמדובר בפסיפס של אירועים שיש קשר ביניהם - הם מצטרפים לתמונה שלמה. יש נימים מקשרים בין מלחמת הבזק לשחרור כוויית, העימות בין העולם הראשון לשלישי על איכות הסביבה, פריצת אתרים ברשת והקפאת חשבונות בנקים, מחבלים מתאבדים בניו יורק ובישראל ועוד. פסיפס עולמי שכזה היה לנו גם במלחמה הקרה הראשונה: מלחמות בקוריאה, משלוח סיגרים מורעלים לפידל קסטרו, מוות בג'ונגלים של וייטנאם, יצירת ארסנלים של נשק אטומי.
שתי המלחמות דומות גם מהבחינה הצבאית. היה/יש טרור הנתמך בחשאי בידי מדינות, היה/יש מחול של מרגלים נגד מרגלים, היו/יש התפרצויות של קרבות בקנה מידה גדול, היה/יש חשש מהפעלת נשק אטומי וביולוגי ועוד ועוד. הטכנולוגיה משנה כל העת את כללי המשחק, מציעה שביבי תקווה לניצחונות מהירים וקלים ולמלחמות בלי אבדות, ובמציאות מתים עוד ועוד אזרחים. מי שמבין את מהות המלחמה הפוסטמודרנית, יכול להשלים את יתר הפרטים בכוחות עצמו.
האין הדברים מצטיירים כך משום שמאז מלחמת העולם השניה הפעילות האמריקנית הכלכלית והצבאית חובקת עולם והופכת אירועים רבים למסכת אחת?
זה נכון במידה רבה, והבעיה היא אופי המדיניות האמריקנית. מספרים לנו, לאמריקנים, ש"הם נגד אורחות חיינו, שהם שונאים את 'החירות' שלנו ואת 'מה שאנחנו מאמינים בו"'. אומרים לנו שהם "שטניים" וארה"ב "טובה". אך "הם" רואים זאת אחרת. "הם" מתאוננים על השתלטות כלכלית, על התערבותה של ארה"ב בענייניהם, על תמיכה אמריקנית בדיקטטורים שלהם, על פצצות אמריקניות שהורגות את צעיריהם, נשיהם וילדיהם.
השנאה כלפי ארה"ב אינה צריכה להפתיע איש. ארה"ב תמכה בדיקטטורות באיראן, בגווטמאלה, בצ'ילה, ובמקומות אחרים, והנשק המשוכלל שלה הרג אלפי בני אדם בדרום מזרח אסיה, לבנון, לוב, עיראק ועוד. ומדוע ארה"ב צריכה להפציץ מדינות זרות ולאמן טרוריסטים זרים במדינות שונות? מדוע צריך להקריב את איכות הסביבה על מזבח השגשוג הכלכלי (או שמא רווחי התאגידים הגדולים)? כך מתנהלים הדברים בעולם האמיתי, מספרים לנו. מדיניות ריאלית, ריאל־פוליטיק, כפי שהנרי קיסינג'ר נוהג לומר. ובכן, הריאליזם הארור הזה הוא שגרם להרס מגדלי התאומים.
האם יהיה נכון לומר שלדעתך המלחמה הקרה השניה היא תולדה של הראשונה?
כן, תולדה לא מכוונת. אדוארד טנר פרסם ב- 1996 ספר בשם "Why Things Bite Back?", שבו הוא מצביע על כך שהטכנולוגיה מתנקמת בנו בצורה לא צפויה, ומשום כך אנחנו חייבים לנתח כל טכנולוגיה חדשה לאור המודעות הזו. דוגמה פשוטה: כשמישהו קופץ לתוך נהר ביום חם, ברצונו להפיק הנאה מהקפיצה ומקרירות המים. אם הנהר רדוד הוא עלול לשבור את מפרקתו. לעיתים, רק כשכבר מאוחר מדי, מתגלה לך שהיית צריך לבדוק היטב לפני שקפצת. כך גם להחלטות פוליטיות יש תוצאות שלא כיוונת אליהן מראש. בעולם הריגול הבעיה הזו נעשתה כה נפוצה שהמציאו בשבילה מילה מיוחדת - blowback.
לא עולה בדעתי כרגע מקבילה עברית מוצלחת לביטוי הזה, אבל האסוציאציה שלי היא מה שמכונה בעגה הביטחונית שלנו " תאונת עבודה" - מחבל פלסטיני מכין מטען כדי להרוג ישראלים וכל העסק מתפוצץ לו בפרצוף.
אז אוסמה בין לאדן, הטאליבן וסדאם חוסיין, הם דוגמאות לתאונות עבודה, ריקושטים של הריאל־פוליטיק האמריקני. בין לאדן, כידוע, גויס ואומן בידי ה-CIA כדי שהוא ואנשיו ילחמו בכופרים הסובייטיים באפגניסטן. גם אנשי הטאליבן שיסדו משטר אימים תאוקרטי ינקו מהפטמה הזו. ה-CIA ראה בלוחמים הפנאטים של אפגניסטן "סוכן מדביק" שיסייע לזעזע את הרפובליקות האסלאמיות של ברה"מ ויקדם את נפילת המשטר הסובייטי.
והתוצאה? לוחמיו המתנדבים של בין לאדן שבו לבתיהם באלג'יריה ורצחו מוסלמים מתונים ומשוררים ברברים. שבו למצרים וטבחו תיירים. שבו לסעודיה ופוצצו את מגדלי חובר ב- 1996 וביצעו פיגועים בריאד. כמו כן, רצחו הינדים בהודו, רוסים במוסקבה ואפריקנים מכל הדתות.
אף על פי כן, בסוף 1998, עדיין הגן הסנטור אורין הצ'הוף, רפובליקני רב כוח המכהן בוועדת הביון של הסנאט, על מדיניות התמיכה בבין לאדן. "זה השתלם," הוא אמר, "היה לכך תפקיד חשוב בנפילת ברה"מ."
האומנם עלינו להאמין שכך צריך העולם להתנהל? האם הברירה היחידה של ארה"ב היא לבחור בין הקומוניסטים לפונדמנטליסטים האסלאמיים? בין היטלר לסטאלין? אם זו הברירה היחידה, הרי שגורלנו נחרץ מוסרית, ובגלל עוצמתם ההולכת וגוברת של כלי הנשק, בסופו של דבר גם נאבד פיזית. אם הדרך היחידה שלנו להלחם ברשע טוטליטרי היא לסייע בהפצתו, אז אנחנו אבודים כמו האנשים שעבדו בקומות העליונות של מרכז הסחר העולמי.
אך ישנה ברירה אחרת. ארה"ב יכולה לפעול בדרך מוסרית. היא יכולה להקריב קורבנות משלה, ולא לאמן פנאטים זרים כדי שיהרגו במקומה. ארה"ב יכולה לתרום לדמוקרטיות במדינות זרות ולהגן על אזרחיהן, ולא להניח להם ליפול בידי עריצים מטורפים רק משום שהם האויבים של אויביה.
האם מתוך האנלוגיה שאתה עורך בין המלחמה הנוכחית למלחמה הקרה הראשונה ניתן להסיק שהדברים יחזרו על עצמם?
אמרתו המפורסמת של קרל מרקס קובעת ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים - בפעם הראשונה כטרגדיה, ובשניה כפארסה." השנינות שבאמרה זו מחפה על העובדה שהיא שגויה מיסודה. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כלל ועיקר, ואם היא תעשה זאת, הרי שלא תהיה זו פארסה. האסונות של האנושות רק מתעצמים עם כל סיבוב־בורג של ספירלת טכנולוגיות המלחמה, שנעשות הרסניות יותר ויותר. אולם דפוסים מסוימים של ההיסטוריה כן חוזרים על עצמם.
כפי שהדגשתי קודם, בתקופת המלחמה הקרה הראשונה נדחסו כל הסכסוכים ברחבי העולם למיטת סדום הצרה שלה, ושרתו אותה; וכעת אנחנו עדים להתפתחות דפוס דומה. הקיטוב של המלחמה הקרה הראשונה לא הוביל לפתרונן של רבות מבעיות העולם - כפי שמעיד, לדוגמה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני - אולם חברי האליטות של שני הגושים שאבו ממנו סיפוק רב, מכיוון שהוא התאים לחשיבה הבינארית הפשטנית שלהם.
מה בכל זאת נמצא מעבר למלחמה הקרה הראשונה? כיצד משתנה המלחמה הפוסטמודרנית?
מנואל קסטלס, אחד מגדולי הסוציולוגים של כלכלת המידע, טוען בספרו "The Power of Identity" כך: "הכוח החדש טמון בקודים של המידע, בייצוגים ובתמונות, שסביבם חברות מארגנות את מוסדותיהן, אנשים בונים את חייהם ובוחרים איך להתנהג. מקום מושבו של כוח זה הוא שכלם של האזרחים." קסטלס מציג שני סוכני שינוי עיקריים של קודים תרבותיים וסמלים: נביאים ורשתות. נביאים יכולים להיות רודפי שלום כמרטין לותר קינג אך גם מחרחרי מלחמה כבין לאדן.
נביאים, כיחידים, אינם הגורם המכריע בזמננו, הרשתות חשובות מהם כסוכנות של שינוי. קשה יותר לזהותן מאשר את התנועות הריכוזיות של העבר, אולם כוחן של הרשתות אינו נופל משלהן. ומכיוון שהן אינן מעוגנות בצורות הכוח המסורתיות, קשה להניח עליהן את האצבע, לכבשן או להביסן. נשמע מוכר, לא? קשה לראות את הרשתות המקשרות בין בין לאדן ובין סאדם חוסיין, אך לא רק בין שני אלה - יש זיקות בין קיצוניים מאמונות שונות לגמרי. הקיצוניים המוסלמיים והקיצונים הדתיים היהודים הם במידה רבה חלק מאותה רשת, יש ביניהם הרבה מן המשותף.
אנחנו מתחילים להבין שהעולם אינו בינארי, ושאין הוא פועל על פי מערכת ניוטונית פשוטה של סיבה ותוצאה. זהו עולם מורכב, עולם חי, מקום שבו לאירועים קטנים יש תוצאות כבירות ממדים (תוצא הפרפר), שבו אירועים מסוימים משנים אותו לנצח (נקודות סינגולריות), שבו אירועים ואנרגיות נשאבים אל תוך דברים פעוטי ערך לכאורה (מושכים מוזרים). זהו עולם שבו אין מידע מושלם (גדל, צרץ'-טורינג), שבו לא רק פעולות משנות את המציאות, כי אם גם התצפית - הדברים שעליהם אנו נותנים את דעתנו - משנה את המציאות (הייזנברג).
ומשום כך הריאל־פוליטיקה אינה עובדת - מפני שהיא מבוססת על האשליה של רציונליות פשוטה, סיבה ותוצאה פשוטה, על מושגי כוח ועוצמה פשטניים. אין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו להיות פשטניים.
העולם הוא אפוא פוסטמודרני, והמלחמות המתחוללות בו הן פוסטמודרניות, רק שהאנשים והממשלות עדיין לא עיכלו זאת.
ומשום כך האסון של ה- 11 בספטמבר נחת על רוב העולם בכזו הפתעה. עדיין לא עיכלנו עד כמה הטכנולוגיה שינתה את הכול. ואיני מדבר רק על כלי נשק להשמדה המונית, אף שהם האיום הגדול ביותר. הפיגוע המחיש שקבוצה קטנה יכולה להשתמש בטכנולוגיות של חיי היומיום כדי לחולל הרס בל ישוער, הרס שהשפעתו על העולם מוגברת אלפי מונים באמצעות התקשורת הגלובלית. הוייטנמים והאפגאנים ניצחו את מעצמות העל מפני שהשתמשו בטכנולוגיות שהתאימו לניצחון, ולאו דווקא בטכנולוגיות המתוחכמות ביותר שבנמצא. וכמובן, שהם גם היו מוכנים למסור את נפשם כדי לשחרר את מולדותיהם ולשרת את האידיאולוגיות הבלתי מתפשרות שלהם.
מן הראוי להדגיש הבדל נוסף בין המלחמה הקרה הראשונה והשניה. הפעם לא יושג הניצחון בכך שהכלכלה של המדינות החלשות יותר תתמוטט. להפך, הבעיות הכלכליות בעולם השלישי הם שמן למדורה הזו. התאוששות כלכלית של מדינות כמו אפגניסטן וסודן תכה בבין לאדן יותר מאשר מהלומה צבאית. אך יש לזכור שבטווח הארוך קפיטליזם תאגידי בלתי מרוסן יגרום נזק לכול. אנחנו זקוקים למערכת עולמית חדשה שתימצא מעבר למלחמה הפוסטמודרנית ולעולם המקדונלד'ס.
לפני כמה ימים ראיתי בטלוויזיה הפגנה שבה זימרו את המנטרה "עולם אחר אפשרי! עולם אחר אפשרי!" ברגע הראשון אמרתי, כן, זה נכון. העולם הנוכחי אינו מחויב המציאות. אולם אחרי כן חשבתי, "המון עולמות אחרים אפשריים, ורובם גרועים עוד מזה הנוכחי." בדרך כלל אני די מתעב שירת מנטרות, אבל אמרתי לעצמי שאילו היה עלי בכל זאת לשיר, הייתי בוחר ב"עולם טוב יותר אפשרי". לא קל לדמיין זאת, כפי ששר ג'ון לנון בשעתו, ובשנות היותי פעיל פוליטי נוכחתי לדעת עד כמה קשה לשנות את דעותיהם של אנשים, אולם אני מאמין שעולם טוב יותר אפשרי. יתרה מזאת, אני מאמין שהוא הכרחי.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש