 |
|
הזיכרון האישי הוא מתעתע וחמקמק, אפילו יותר משאנו נוטים לחשוב. אבל גם הזיכרון הקיבוצי, שהוא לכאורה יציב ועל-זמני, מתעדכן בהתאם לצרכים החברתיים והתרבותיים המשתנים של הנושאים אותו בתודעתם.
|
|
| חברה וכלכלה • רון בן-יעקב • שבת, 23/4/2005, 15:47 |
|
| |
"הזיכרון היה ז'אנר ספרותי
לפני שנולד הכתב.
אחר־כך הפך כרוניקה ומסורת
וכבר הסריח כגויה."
- מתוך "הזיכרון" מאת אוג'ניו מונטלה (מאיטלקית: אלון אלטרס)
בערב הסדר יושבים יהודים דתיים וחילוניים בכל העולם ומספרים ביציאת מצרים – הארוע המכונן של התודעה היהודית. רבים אף מקבלים על עצמם את חובת חידוש הזיכרון: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הזיכרון היהודי נתפס כשלשלת רצופה העוברת ממעמד הר סיני ועד ימינו: הרמב"ם מספר בהקדמה ל"ספר המדע" כיצד נמסרה התורה במשך ארבעים דורות ממשה רבינו דרך יהושע, שמואל הנביא, דוד המלך, נביאים ורבנים, ו"ספר הדורות" שכתב הרב יחיאל הלפרין במאה ה-17 מפרט את שלשלת הזיכרון החל מהאדם הראשון אשר "נברא ביום ו' ראש השנה ... שעה ראשונה כנס עפרו, שעה ב' נעשה גולם..." ועד לזמן חיבורו של הספר.
כיצד עובר זיכרון מדור לדור? איך אנחנו זוכרים מאורע שלא היינו עדים לו? מהו אופיו של הזיכרון, מהי אמינותו ומעל לכל, מהי חשיבותו? במאמר זה נעסוק בשאלות אלה, ונתמקד בזיכרונות סיפוריים – זיכרונות שיש לנו מארועים אותם חווינו, עליהם קראנו, או אודותיהם שמענו.
הגדה מהמאה השמונה־עשרה
הזיכרון המתעתע
הזיכרון נתפס אצל רבים כדבר פרטי ואישי. איש לא יכול לדעת מה באמת אני זוכר, אלא אם אחליט לספר. הזיכרון נתפס גם כאחיד ומונוליטי – מעין קופסה בה אנו מניחים חפצים, אותם אנחנו יכולים לשלוף על פי רצוננו. כמובן, לפעמים לא ניתן להוציא מהקופסה את מה שבתוכה, אולי כי המנעול נתקע, ואולי כי החפצים שבתוכה התערבבו עד כדי כך שלא ניתן לזהות את החפץ המבוקש; הקופסה יכולה גם להישבר או להעלם, ולעתים החפצים שבתוכה מקבלים חיים משל עצמם ומתפרצים החוצה עצמאית. אנלוגיה אחרת היא של הזיכרון האנושי כזיכרון של מחשב, הכולל זיכרון קצר־טווח (RAM), זיכרון ארוך־טווח (הדיסק הקשיח) ושיטות שונות לאיחסון ושליפה של נתונים (אלגוריתמים).
מחקרים שהישוו בין תוכנם של יומנים אישיים מפורטים לבין זיכרונותיהם של כותבי היומנים על אותם אירועים וחוויות, מראים עד כמה מתעתע, חמקמק ועמום הוא הזיכרון. איכות הזיכרון האוטוביוגרפי יכולה להתדרדר עד כדי כך ששנה לאחר התרחשות הארועים, נזכור נכונה רק כ- 20% מהעובדות – מי, מה, מתי והיכן.
אך מה בדבר הזיכרון של ארועים חשובים וטראומטיים, כאלה שעליהם אנחנו אומרים לעצמנו "אף פעם לא אשכח את זה"? הנה כמה ממצאים.
- מיד לאחר התקפת הטרור של ה- 11 בספטמבר – מאורע טראומטי וקריטי בעליל – חולקו שאלונים מפורטים לנסקרים בכל רחבי ארה"ב. שתיים מהשאלות היו "היכן היית בזמן ההתקפה?" ו"היכן היית בערב ראש השנה?". חצי־שנה ושנה מאוחר יותר נשאלו הנסקרים את אותן השאלות, והתבקשו אף לציין עד כמה הם בטוחים בנכונות הזיכרון. מסתבר שלמרות המטען הרגשי העצום שנלווה לאירוע, הנסקרים נטו לשכוח היכן הם היו בזמן ההתקפה באותה מידה שהם נטו לשכוח היכן בילו את ערב ראש השנה; לעומת זאת, הביטחון שהם הפגינו ביחס לנכונות הזיכרון מאירועי ה- 11 בספטמבר היה גבוה הרבה יותר. זאת אומרת, לא רק שהזיכרון משתנה, אלא שאנחנו בטוחים שהזיכרון המאוחר והשגוי הוא הנכון.
- מסקר כלל־ארצי אחר שנערך מיד אחרי ההתקפה, עלה כי מעט מאד אנשים סברו שסדאם חוסיין היה אחראי לה; הסקר נערך שוב שנה מאוחר יותר בקרב אותם נשאלים, ואז אחוז גבוה הרבה יותר מהמשיבים חשבו שחוסיין הוא האחראי. הממצא המעניין הוא שאלה שסברו בסקר המאוחר כי סדאם חוסיין הוא האחראי טענו בבטחון שגם לפני שנה הם חשבו כך. תופעה זו תועדה גם ביחס לאמונות ולדיעות פוליטיות אחרות, והיא מצביעה על כך שמבלי דעת אנחנו מניחים שדיעותינו הן קבועות, בעוד שאמונותנו הנוכחיות משכתבות את זיכרון העבר.
- הזיכרון שלנו רגיש מאד למניפולציות סוגסטיביות מכוונות או מקריות. מניפולציות אלה מתרחשות לעתים קרובות בחקירה של עדים בבית־משפט, והן בעלות משמעות חשובה בעיקר במקרים של אונס והתעללות מינית. ה"שאלה המנחה" מוכרת כדוגמה פשוטה להשתלה ועיוות של זיכרון של פרטים קריטיים: כששאלו נבדקים בניסוי "האם המכונית עצרה לגמרי בתמרור ה'עצור'?" הם ענו בחיוב, אפילו כשבסרטון בו הם צפו הופיע תמרור "תן זכות קדימה". גם מידת האמון שלנו באחרים, מסתבר, משפיעה על הזיכרון, וככל שהאמון רב יותר, כך עולה הסבירות לזיכרון שגוי. אם למשל נספר לנבחנת מהדוגמה הקודמת שהשואל הוא עו"ד מטעם התביעה (ולכן בעל אינטרס), סביר להניח כי היא לא תענה את התשובה הראשונה שתעלה בראשה, אלא תשקיע יותר מאמץ בהיזכרות, ותאמר רק דברים שהיא בטוחה בהם.
כשהזיכרון הוא אינו אינדיבידואלי, אלא מיוצר בצוותא על ידי קבוצה שחבריה משתפים פעולה, מתגלית תופעה המכונה "שיתוף חוסם". נניח שחברי הקבוצה נחשפו לאירוע מסוים, וכל אחד מהם זוכר כ- 50% מפרטיו. כשכל אחד מהחברים מתוחקר בנפרד, סך כל הזיכרונות האישיים מגיע לכ- 75% מהפרטים; אבל כשהקבוצה יושבת יחד וכולם תורמים זיכרונות או קרעי זיכרונות, הקבוצה ככלל זוכרת רק כ- 60% מהפרטים. הפרעה זו עשויה לנבוע מכמה סיבות: אנשים נוטים לתרום פחות בקבוצה כי הם סומכים על אחרים, נזהרים שלא ילגלגו עליהם, או שקרעי זיכרונות סותרים מבלבלים את חברי הקבוצה.
הזיכרון והרוח
עד כה עסקנו בזיכרונות אישיים – זיכרונות של חוויות אותן חווה הנזכר על בשרו. אך מה בדבר זיכרונות היסטוריים קיבוציים?
חברות מסורתיות חסרות־כתב זוכרות פעמים רבות את עברן המשותף באמצעות אפוסים שיריים או טקסטים מדוקלמים. היכולת לזכור בעל־פה מאות ואלפי שורות מעוררת בנו התפעלות רבה, אולם מחקרים מראים שעל מנת להקל על הזכירה, השירים עושים שימוש רחב בסטריאוטיפים, והם בעלי תבניות תוכניות וצורניות החוזרות על עצמן – גיבור ומפלצת, עזרה משמים או עונש ממעמקים, וכו'; נוסחאות טקסטואליות כגון "ים אדום כיין" בהן השתמש הומרוס ב"איליאדה" משמשות כמסגרת מכוונת לדיקלום הטקסט. בניגוד לטענתם של משוררי השבט, הם אינם חוזרים על השירה מילה במילה, והקלטות מגלות שינויים מדקלום לדקלום. משורר כפרי מסרביה־קרואטיה שהתבקש לחזור בצורה מדוייקת על אפוס ענה: "אני אחזור על זה בדיוק איך ששמעתי, אבל טוב יותר."
הפסיכולוג הבריטי פרדריק בארטלט היה הראשון שבדק בצורה שיטתית כיצד מתהווה זיכרון קיבוצי. במקום להשתמש בשיטות המחקר שהיו נהוגות בזמנו, שכללו לימוד סידרה של מלים או הברות חסרות משמעות, הוא העדיף לבדוק כיצד אנשים זוכרים סיפורים מורכבים בצורה קרובה יותר לדרך בה הם עושים זאת בחיי היום־יום. בניסוי קלאסי, הוא ביקש מסטודנטים לקרוא סיפור־עם אינדיאני קצרצר בשם "מלחמת הרוחות", ולאחר פרק זמן שנע בין רבע שעה למספר שנים הם התבקשו לחזור על תוכנו. הנבדקים, כך התגלה, שכחו פרטים והוסיפו אחרים, התאימו את העלילה לציפיותיהם, ולפעמים אף הוסיפו מוסר השכל משלהם.
אנחנו זוכרים את רוח־הדברים ולא את פרטיהם, ואנחנו בונים מחדש זיכרונות במקום לאחזר פריטי מידע סתמיים. הזיכרון הוא פעילות מנטלית תלויית תרבות, ולא אוסף פרטים המאוחסנים במגירות הנפש. אנחנו בונים זיכרונות בהתאם לסכימות תרבותיות, אשר משפיעות – בנוסף להשפעת מצבנו הנפשי – על האופן בו אנחנו תופסים ארועים שונים. לדוגמה, לרועים משבט הסוואזי יש זיכרון מצוין בכל הקשור לקניה ומכירה של צאן, ומוכרי שטיחים מרוקאים זוכרים לפרטי־פרטים כל מה שקשור לאריגה ולמסחר בשטיחים.
הזיכרון והחברה
בארטלט נשען על הגות פילוסופית מימי אפלטון ואריסטו, שאמרה כי האדם הוא "חיה פוליטית־חברתית" – רעיון שמצא דרכו לפילוסופיה המוסלמית וממנה לזו היהודית (הרמב"ם). התיאוריה הפרוידיאנית נסובה על סמלי חלום אוניברסליים, והתיאוריה הביולוגית־פסיכולוגית של יונג מדברת על נפש האדם בעלת התבניות הארכיטיפיות המשותפות שנובעות מהמבנה הביולוגי המשותף (הארכיטיפים אינם בדיוק זיכרון משותף הטבוע בנפש אלא תבניות משותפות אליהן נסיון החיים יוצק תכנים). בניגוד לשתי תיאוריות אלה, בארטלט וממשיכיו מציעים תיאוריות אותן ניתן להעמיד בניסיון אמפירי; כזו היא "תיאוריית האימות האקולוגי" של אולריך נייסר הבודקת את הזיכרון בתנאים הקרובים למציאות "האקולוגית" של חיי היום־יום, ובסביבה החברתית בה אנחנו לומדים מנסיונם של אחרים (ניסוי "השיתוף החוסם" שתואר למעלה מנסה לבדוק זיכרון כתהליך חברתי).
הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבוואקס, בן זמנו של בארטלט, התרכז בצד התיאורטי של הזיכרון הקיבוצי ולקח את רעיון "החיה החברתית" כמעט עד לגבול האפשרי. הוא טען שאנחנו זוכרים כמעט אך ורק במסגרת חברתית־תרבותית – אנחנו זוכרים באמצעות שפה, שהיא תוצר של התפתחות חברתית־תרבותית אנושית, והזיכרון שלנו מכיל תפיסות ומשמעויות שהן בעלות תוקף ואימות אך ורק בתוך מסגרת חברתית. לדבריו, התפיסה הדתית שטוענת לנפש שנבראה "שלמה" על ידי ישות עליונה מתמוטטת ככל שאנחנו מבינים יותר את התפקיד שממלאים הסביבה החברתית ומוסדות חברתיים בהתפתחות האדם ובחייו. ההתבוננות העצמית – אותו ספק שהוביל את דקארט לאמרתו המפורסמת "אני חושב, משמע אני קיים" – לא פועלת בחלל ריק, משום שהיא דורשת תבונה, הכרה, שפה ומשמעות. אלה לא יכולים אלא לבוא רק במסגרת חברתית, וכך הזיכרון האישי הופך להיות תוצר של התרבות והחברה.
מוריס האלבוואקס
האלבוואקס תיאר גם כיצד זיכרון משפחתי משותף מעצב את בני המשפחה, בונה את הקשרים ביניהם ויוצר למשפחה זהות עצמית. כל משפחה רוכשת לעצמה היסטוריה הולכת ומתעשרת, אך גם נוטה ליצור פרשנות משלה לזיכרון המשפחתי וכך ליצור מסורות, טכסים וכללי התנהגות שמבטיחים את הרצף, הלכידות והזהות המשפחתית. גם הזיכרון הקיבוצי של קבוצות דתיות נשמר בטקסטים וטכסים שאינם אלא ייצוג של סיפור הדברים שארעו, כפי שהשתקף בתודעתם של הכותבים המקוריים וקוראיו לאורך הדורות. סיפור חייו, מותו ותחייתו של ישו, כמו תורתו, היו צריכים לעבור הכללה כדי לחדור לתודעה של קבוצה שעד אותו הזמן היתה נתונה תחת השפעות של מסורות אחרות.
הזיכרון, האני וההיסטוריה
תימה אחת העולה מהדיון בזיכרון היא תימת הזיכרון כמעצב האישיות והאני. על פי תיאוריות מסוימות, אנחנו נלמד ונזכור טוב יותר אם נצרף פרטי חוויה מסוימת לכדי סיפור אוטוביוגרפי, וכך "נספר את עצמנו" ונבנה את המירקם והרצף של תחושת האני. לדוגמה, ילדים קטנים לעתים יודעים להשתמש בשפה אבל אינם יודעים לספר סיפור, כך ששיחה בין אם לבתה עשויה להיות: "מה עשית בגן היום? כלום. קיבלת מיץ? כן. שיחקת בקוביות? כן." מתוך השאלות הילדה לומדת כיצד לספר סיפור על סמך זיכרון העבר שלה, ותוך כדי שהילדה לומדת ומשכללת את היכולת לספר סיפור, מתהווה הזיכרון והילדה מתחילה להרגיש את הייחוד העצמי שלה. על סמך התיאוריה הזו הודגמו הבדלים ביכולת לספר סיפור ובעושר זיכרונות הילדות לעת בגרות בין ילדים לאמהות "מתעניינות" לבין ילדים שאמותיהם "מתעניינות פחות" (באחד הניסויים הושוו ילדי קיבוצים בהם הונהגה לינה משותפת עם ילדי קיבוצים שלנו בבית הוריהם).
תימה אחרת קשורה למתח שבין זיכרון קיבוצי לבין היסטוריה. "במובן מהותי, [זיכרון קיבוצי] הוא א־היסטורי, אפילו אנטי־היסטורי" כתב פיטר נוביק במחקרו על השואה. ההיסטוריה עוסקת בעבר תוך שהיא מנסה לשמור על אובייקטיביות ולהישמר מאנכרוניזם; היא מבקרת את עצמה ונכונה לקבל נקודות השקפה מרובות ומורכבות, תוך חילוקי דעות מתמידים, המולידים שינויים פרשניים – "רישום השינויים", כדברי האלבוואקס.
הזיכרון הקיבוצי, לעומת זאת, מתרכז ב"נוכחות המתמדת" של האירוע, המתיימרת להיות על־זמנית וא־זמנית. זוהי "הנטיה הדיקטטורית, שאיננה מודעת לעצמה...הסמכותיות של הזיכרון", כמאמר פייר נורה. לשם כך נבנה סיפור עלילתי המרדד את פרטי האירוע ומפשיט אותם ממורכבותם, ומשקף ראייה אחידה וסכמטית שאיננה רגישה לניואנסים ולעמימות. ג'יימס וורטש המשיל את ההיסטוריה לאולם דיונים, ואת הזיכרון הקיבוצי למקדש אליו באים בחרדת קודש.
חשוב לציין כי בעוד הזיכרון הקיבוצי נתפס כבלתי־משתנה על־ידי החברה, פעמים רבות הוא עובר תמורות משמעותיות. דוגמה מעניינת היא התגלגלותו של סיפור מצדה, כפי שתועד בידי יעל זרובבל. לסיפור מצדה מקור יחיד שמהימנותו נתונה לביקורת, ועקב מעשי ההתאבדות המתוארים בו, הוא נותר במשך מאות שנים בשולי התודעה היהודית. בתחילת דרכה של הציונות הוא הפך לסיפור הרואי של גבורה, והוא שינה את פניו שוב לסיפור מורכב של פנטיות אלימה, הקרבה ותעוזה בשנות השישים, כשהחברה הישראלית עברה מפנה בזהותה ובצרכיה (בין השאר, ביחסה לשואה ולנרצחים). כך, הזיכרון הקיבוצי הנצחי־לכאורה מתעדכן לפי צרכי התקופה, ומשתתף בבניית הזהות העצמית של החברה.
הזיכרון והזהות
זיכרון מתקיים אך ורק במוח של אורגניזם ביולוגי, ולכן רק היחיד בעצם זוכר. את הזיכרון הקיבוצי יש להבין לפיכך כאוסף הזיכרונות בעלי המשמעות הקבוצתית הקיימים אצל חברי קבוצה חברתית־תרבותית (כמובן, תתי־קבוצות עשויות למצוא משמעויות שונות). אם כך, כיצד עוברים זיכרונות ממוח למוח?
הזיכרון מעוצב – או לפחות מתוחזק – באמצעות כלים חברתיים כגון אנדרטאות, ימי זיכרון, ימי הולדת, ספרים ומוסיקה. הזיכרון מושפע משינויים במערכת הסמלים, השפה והמוסדות החברתיים בהם הוא תלוי ומהם הוא נבנה, והוא לעולם לא עובר ישירות מאדם לאדם, אלא תמיד בתיווכו של כלי חברתי־תרבותי. המוח שלנו לא מכיל העתקים של המציאות (אין לנו במוח "תפוח", "כאב" או "אברהם"), אלא ייצוגים של חוויות חושיות, גופניות או דמיוניות. זיכרונות חיצוניים שנשמרים בספרים אינם אלא כתמי דיו על נייר, ועל מנת שייכנסו למוחנו, הם צריכים לעבור טרנספורמציה ייצוגית – קרי, פיענוח של המשמעות וצבירה בזיכרון כ"ייצוג של ייצוג". אפילו מעמד הר סיני לא נשמר בראשנו כפי שנכתב בספר (אין העתק של הספר במוח) אלא רק כייצוג של מה שקראנו.
דניאל ספרבר מציע מודל סכמטי חברתי־תרבותי המכונה "אפידמיולוגיה של הייצוגים". החוויה החושית שלי נשמרת במוח שלי כייצוג של דבר אותו חוויתי או עליו קראתי. אני עשוי להעביר אז את הייצוג שבמוחי לייצוג חיצוני, כגון שפה מדוברת או אוסף ביטים ממוחשב כמאמר ב"אייל הקורא". אתם, קוראי הנעלמים, קוראים את הייצוג בעזרת חושיכם, ובונים לו ייצוג חדש שנשמר במוחכם. כל מעבר כזה איננו שיעתוק ישיר ונאמן מייצוג לייצוג, אלא שינוי מייצוג לייצוג (זאת בניגוד לתיאורית הממים, לפיה מושגים תרבותיים מועברים כהעתקים ויראליים זהים מאדם לאדם). מערכת ההפצה האפידמיולוגית של רעיונות מבוססת על שינוי, ועל חברה ותרבות בה הרעיונות והזיכרונות עוברים מאדם לאדם.
כוחו של הזיכרון הקיבוצי הוא בהכללה – בסיפור היציב שמטשטש את הגבול בין מה שהיה אז לבין מה שאנחנו עכשיו. דויד רוסקיס מ"הסמינר התאולוגי" כתב: "ביהדות, הזיכרון הוא מנדט קיבוצי", אך תכונה זו אינה ייחודית ליהדות, והיא מאפיינת בני אדם החיים בקבוצות חברתיות־תרבותית באשר הם. "משום הקיבוציות שלה, הכנסיה [הדת הממוסדת, רב"י] פונה לתכונות המשותפות של המחשבה האנושית, קרי רעיונות ותפיסות", כתב האלבוואקס. המנגנון התפיסתי שלנו איננו בנוי על ידיעת הפרטים, אלא על התמרה של חלקיקי מידע לכדי מושגים מופשטים ומטאפוריים המאוחסנים במוח. זיכרון איננו העתקה של המציאות "פנימה", והיזכרות איננה חזרה על שלבי ה"איחסון" מהסוף להתחלה. הפעילות הבונה זיכרון – remembering ולא memory, בלשונו של בארטלט – מעצבת את זהותנו כפרטים, וסיפורי המיתוס של הזיכרון הקיבוצי בונים ומעצבים את זהות החברה והתרבות לה אנו שייכים.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש