האם האדמו''ר מדגניה עדיין רלבנטי? 2884
חיים חדשים – דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרון דוד גורדון, עינת רמון. הוצאת כרמל, 268 עמ'.
הצירוף 'פילוסופיה ישראלית' עשוי להישמע מוזר, אפילו תמוה. אחרי הכול, יאמרו רבים, אין באמת דבר שאפשר לקרוא לו 'פילוסופיה ישראלית'; לא צריך להיות מומחה בתולדות הפילוסופיה כדי לראות ששום אסכולות מחשבה מקוריות ובעלות השפעה לא התפתחו בארץ ישראל, לפחות לא במאות השנים האחרונות; גם קשה להצביע, מבין שלל הרעיונות הפילוסופיים, החברתיים או הפוליטיים שמסתובבים כיום בעולם, על איזושהי תפיסה חדשנית ומעמיקה שמקורה בארץ; למעשה, גם מרבית התפיסות הדומיננטיות כיום בשיח האינטלקטואלי הישראלי – הן מימין והן משמאל – מקורן בזרמי מחשבה חוץ־ישראלים, זרמים כדוגמת הניאו־שמרנות האמריקנית או הדה־קונסטרוקציה הצרפתית; תפקידם של ההוגים המקומיים הסתכם, על פי רוב, רק בקליטתם של הרעיונות השליטים בעולם הגדול, בתרגומם לעברית ובהתאמתם למציאות הישראלית.

ואף על פי כן, פה ושם חיו בארץ כמה הוגים מקוריים באמת, שיצרו כאן כמה תורות עמוקות ומקוריות באמת, תורות שביקשו להתמודד בדרכים חדשות עם כמה מסוגיות היסוד של הקיום האנושי. על רקע זה, חשיבותו של ספרה החדש של עינת רמון היא בין השאר בכך שהוא פורש בפנינו את אחת התורות הללו, אחת המשנות הפילוסופיות והדתיות היותר מעניינות שהתפתחו בארץ, משנתו של אהרון דוד גורדון.

בין עמוס לטולסטוי

אהרון דוד גורדון נולד באוקראינה בשנת 1856 ומת ב1922, בקיבוץ דגניה. בשמונה־עשרה השנים האחרונות לחייו הוא חי בארץ ועסק בעיקר בעבודה חקלאית. בני דורו, אנשי העלייה השנייה, התרשמו ממנו עמוקות; הם הוקסמו מדמותו של החלוץ הקשיש, בעל הזקן הלבן הארוך והעיניים הבוערות; מדמותו של הפועל הזקן בעל הידיים המיובלות, המדבר בהתרגשות על אלוהים ועל הצורך בחזרה אל הטבע. רבים מבני תקופתו ראו בו משהו שבין נביא תנ"כי למנהיג רוחני, מעין שילוב של עמוס הנביא עם טולסטוי. באופן פרדוקסאלי, ככל שהמיתוס סביב דמותו הלך ותפח כך הלך והתמעט העיסוק בכתביו וברעיונותיו הממשיים; בדורות הבאים הוא כבר נתפס כמין אב טיפוס של אדמו"ר חילוני או קדוש סוציאליסטי - וזאת למרות שלא היה בדיוק חילוני ושבימי חייו התנגד בנחרצות לסוציאליזם ולמרקסיזם. אין פלא איפוא שלאחר מותו תנועת העבודה הישראלית אימצה אותו כמין סמל. אין גם פלא שלאחר ששקע האבק על תנועה זו, גם האיש גורדון ותורתו נתפסו כמיושנים וכבלתי רלבנטיים. עינת רמון מנסה בספרה, במידת מה, לתקן את התמונה המעוותת הזאת.


א.ד. גורדון



חלקו הראשון של הספר מוקדש לסיפור חייו של גורדון ולתיאור מפורט של הביוגרפיה האינטלקטואלית שלו. רמון מתארת באריכות את מערכת היחסים הסבוכה והמפותלת שגורדון ניהל עם המסורת היהודית ועם ההלכה; היא מספרת כיצד בצעירותו, כאשר עדיין חי בסביבה חסידית, הוא נחשב לכופר בשל דעותיו החדשניות; מאידך, כאשר הגיע לארץ, הוא נחשב למוזר וחריג בקרב הפועלים הצעירים שביניהם הוא חי, בשל התעקשותו להמשיך ולהקפיד על שמירת המצוות. רמון גם מספרת כיצד במהלך השנים הדבקות הדתית של גורדון הלכה וקיבלה אופי שונה; כיצד הדתיות שלו הפכה להרבה יותר רגשית וספונטאנית – והרבה פחות הלכתית.

רמון מתארת בהרחבה את השלבים השונים בהתפתחות הגותו של גורדון: היא מספרת על המשברים העמוקים שחווה במהלך שנותיו בארץ – משברים שהשפיעו מצדם על משנתו ועל תפיסת העולם שלו; היא מספרת על האופן שבו עיצב את משנתו בנושא הקשר בין האדם לטבע כמעין תגובה על ההתמודדות הממשית שלו עם הטבע הארץ־ישראלי; על האופן שבו עיצב את תורת המוסר שלו כמעין תגובה להשקפה שהייתה נפוצה באותו זמן, ההשקפה מבית מדרשו של ניטשה על 'מוסר של אדונים' ועל 'האדם העליון'; והיא גם מתארת באריכות את יחסיו הסבוכים עם יוסף חיים ברנר, מי שהיה ידידו הטוב ויריבו האידיאולוגי המר.

מורכב, מסובך, מרשים, אנושי

הדמות העולה מכל התיאורים הללו היא דמות מורכבת, מסובכת, אנושית מאוד, ויחד עם זאת מרשימה; זוהי דמותו של אדם שנחשב בזמנו למעין מנהיג ומורה דרך, אך המשיך כל חייו לעבוד בפרך, בעבודה פיסית קשה ושוחקת; אדם שנחשב לאחת הדמויות המשפיעות בארץ, ועם זאת כל חייו הרגיש תסכול עמוק, בשל היותו זר ובלתי מובן; אדם שנע כל חייו בין התפרצויות של שמחה אקסטאטית לבין תקופות של הסתגרות ודיכאון; אדם שהקדיש את כל כוחותיו לפיתוחה של הגות מקורית ורבת עוצמה, אך עם זאת כמעט שלא פרסם דבר בחייו, מתוך חשש שרעיונותיו לא יובנו וייתפסו כבלתי רלבנטיים.

אין ספק שדמותו של גורדון כפי שהיא מצטיירת בספר, הינה חריגה, הן בהשוואה לשאר אבות הציונות והן בהשוואה להוגים ופילוסופים אחרים. רק לשם המחשה, רמון מתארת כיצד בשנת 1916 – כאשר היה כבר כבן שישים – גורדון הצטרף לקבוצה של פועלים שעסקו בסלילת הכביש שבין טבריה לראש־פינה והתגוררו על גגו של בנין ישן בטבריה. במהלך היום עבד גורדון יחד עם יתר הפועלים בסלילת הכביש, בחום הלוהט. בלילה ישב לכתוב לאורה של מנורת נפט שתמיד נשא איתו. כאשר קראתי את התיאור הזה, כפי שהוא מופיע בספר, ניסיתי לדמיין מישהו מבין הפרופסורים לפילוסופיה שהזדמן לי להכיר כשהוא כותב את מאמריו המלומדים בלילה, לאור מנורת נפט, לאחר יום שלם של עבודה בשמש הלוהטת. זה לא היה קל.


ניטשה



כאמור, רוב רובו של הספר מוקדש לניתוח שיטתי של הגותו של גורדון. עיקר הדיון מתמקד בשני נושאים: מושג העוצמה על פי גורדון והתפיסה הדתית הייחודית שלו. רמון טוענת שכמו רבים אחרים מבני דורו, גם גורדון הושפע באופן עמוק מן הפילוסופיה של ניטשה. כמו ניטשה, גם הוא דחה את התפיסות המוסריות הישנות, המזהות התנהגות מוסרית עם ציות לחוק ועם כיבוש היצר; כמוהו, גם הוא חלם על האידיאל של אדם חופשי, אדם שחי חיים מלאים ואינטנסיביים; אדם שבכל מעשיו רק חותר להשגת עוצמה. אבל כאן גם מסתיים הדמיון ביניהם. בעוד שהאדם העליון של ניטשה הוא הגאון הבודד, האיש שבז להמון ולחברה ושבשעת הצורך גם לא יהסס לדרוס את כל מי שיעמוד בדרכו ("חיית הטרף הצהובה"), הרי שהאידיאל האנושי על פי גורדון הוא שונה לחלוטין; גורדון חולם על אדם שחי חיים של הרמוניה עם עצמו, עם הזולת וגם עם הטבע; אדם אשר 'האני' שלו מתעצם ומתפשט לכל עבר, עד שהוא כולל בתוכו גם את משפחתו, את בני עמו ובסופו של דבר גם את ההוויה כולה. העוצמה, אם כן, היא עוצמה 'רכה' הרבה יותר מן העוצמה שעליה חלם ניטשה. זוהי עוצמה שלא באה מתוך מאבק וכיבוש אלא מתוך השלמה והתפשטות. רמון אף עורכת השוואה (שאולי לא הכל יסכימו איתה) בין תפיסת העוצמה הרכה של גורדון לבין תפיסות פמיניסטיות בנות זמננו.

דת, עוצמה, וכמובן פמיניזם

נקודה נוספת שתופסת מקום מרכזי בספר היא משנתו הדתית של גורדון. כאמור, בשלב מאוחר בחייו גורדון חדל מלקיים רבות מן המצוות המעשיות. הוא אומנם המשיך להקפיד על שבת ועל כשרות, אולם הפסיק להניח תפילין וגם תפילתו הפכה חופשית יותר ופחות צמודה לנוסחים קבועים. גם תפיסת האלוהות שלו הלכה והתפתחה עם השנים; מחלק מכתביו אף ניתן להסיק שבשלב מסוים התקרב לתפיסה פנתיאיסטית, תפיסה המזהה את אלוהים עם מכלול ההוויה. רמון, שהוסמכה בעצמה לרבנות מטעם התנועה הקונסרבטיבית, טוענת בעקבות כך שלפנינו דוגמה ייחודית להגות שהיא דתית לחלוטין – אך יחד עם זה גם בלתי אורתודוכסית לחלוטין.

מעבר לנקודות מרכזיות אלה, השאלה המרכזית ששואל את עצמו הקורא לאחר הקריאה בספר הזה היא שאלת הרלבנטיות. כידוע, א. ד גורדון חי בעולם שהיה שונה לחלוטין מן העולם שלנו; בעולם שבו חי אפשר עוד היה להאמין שהפתרון לכל בעיות האנושות, וממילא גם לכל בעיותיו של העם היהודי, טמון בעבודה פיסית בשדה. כיום כבר יש לאנושות בעיות אחרות לגמרי, ועל פי רוב עובדים בשדות רק פועלים תאילנדים. על כן עולה השאלה: האם כל התורה הזו עדיין רלבנטית? האם יש למישהו כיום, מלבד מי שמתעניין בתולדות העלייה השנייה, איזושהי סיבה לנסות ולהתעמק בכתביו של גורדון? האם כיום יש לנו בכלל עוד מה ללמוד מהם?

ובכן, לדעתי התשובה חיובית. עדיין יש מה ללמוד מתורתו של גורדון. גם אם השפה שלו עשויה להיראות קצת ארכאית וגם אם רבים מרעיונותיו נראים לנו מיושנים, עדיין אפשר למצוא בכתביו רעיונות שמידת החדשנות שלהם ומידת הרלבנטיות שלהם לימינו מפתיעות. אנסה להדגים זאת בעזרת שתי נקודות ממשנת גורדון: תפיסת האתיקה שלו והתפיסה האקולוגית שלו.

תה ואתיקה יש בסין

באופן כללי, אולי המאפיין הבולט ביותר של תורת המוסר של גורדון הוא שזו איננה תורה שמבוססת על חוקים כלשהם; אין איזשהו 'צו קטגורי' שעומד בבסיסה ומחייב את האדם להתנהגות מוסרית או להתחשבות בזולת. במקום חוקים, גורדון מציע שורה של עקרונות או תביעות: למשל, הוא תובע מן האדם לחיות חיים מלאים ואינטנסיביים; הוא תובע ממנו לממש בכל מעשה את כל כוחות הגוף והנפש שלו; הוא דורש מן האדם לחפש את מטרת חייו ואת אושרו בכל רגע ורגע, בכל מעשה ומעשה, ולא לשעבד את חייו למען העתיד, למען הקולקטיב או למען עיקרון מופשט כזה או אחר; הוא גם מציב את התביעה לחיות חיים של התפשטות, חיים שבהם תודעתו של האדם מקיפה את כל העולם ונמצאת בזיקה עם כל העולם.

המכנה המשותף הבולט ביותר שבין כל העקרונות הללו הוא אולי שהם אינם מוגבלים לתחום מסוים. לא מדובר כאן בתורת מוסר שנועדה רק להסדיר את היחסים בין אדם לחברו, או שנועדה רק לבסס את התנהלותה התקינה של החברה. העקרונות שאותם מציב גורדון נועדו להקיף את כל תחומי החיים. אותם עקרונות העומדים בבסיס יחסו של האדם אל עצמו הם גם אלו שצריכים לשיטתו לעמוד בבסיס היחסים שבין בני האדם, בבסיסה של הפוליטיקה ובבסיס היחס שבין האדם לטבע. כמו אצל הפילוסופים היוונים, או כמו גם בהגות הסינית הקלאסית – גם אצל גורדון אין שום הפרדה בין האישי, החברתי והפוליטי. הכול נתפס כחלק ממערכת אחת. ההנחה היא שאם היחידים יחיו חיים 'נכונים', ממילא גם החברה, העם והעולם כולו יתנהלו בצורה 'נכונה'. כל העקרונות שעליהם הוא מצביע הם עקרונות שנועדו לעצב דמות של אדם מסוים ודמות של חברה מסוימת – חברה שתדע איך להתייחס אל בניה, שתדע איך להתייחס לחברות אחרות ושתדע גם איך להתייחס לאדמה שעליה היא חיה.

עיקרון נוסף המאפיין את תורת המוסר של גורדון – והמשותף גם הוא לתורות סיניות כדוגמת הטאואיזם או הקונפוציאניזם – הוא שזוהי איננה תורה תועלתנית. הערך של העקרונות שאותם מציב גורדון לא נובע, על פי שיטתו, מכך שהם בהכרח מובילים למטרה או מאפשרים את השגתו של יעד. לפי תפיסתו, הערך של אותם עקרונות נובע מן העקרונות עצמם; הוא נובע מן הערך העצמי שיש בחיים כאלה, חיים של הרמוניה ושל התפשטות. גורדון נמנע מלטעון שרק באמצעות היצמדות לעקרונות כאלה ניתן להצליח בחיים, לשגשג מבחינה כלכלית או לבנות חברה מנצחת. הוא פשוט האמין שזוהי הדרך שבה ראוי לחיות, שחיים שכאלה, הם ורק הם יכולים להיקרא חיים שלמים – חיים שלמים הן במובן האישי והן במובן הלאומי.

אינטימיות עם האדמה

וכאן אנו מגיעים לנקודה מרכזית נוספת בהגותו של גורדון: הפן האקולוגי שלו. נראה שמבין כל הוגי הציונות, הוא היחידי שניתן להגדיר אותו באמת ובתמים בתור 'ירוק'. בזמן שהוגים אחרים התייחסו אל הארץ כאל נכס או כאל משאב, הוא ראה בה משהו חי; הוא האמין שהאדם צריך לראות את עצמו כחלק מן הטבע. הוא אף סבר שעבודה חקלאית משמעה למעשה שותפות בין האדם לבין האדמה בתהליך משותף של חיים ושל יצירה.

למעשה, כל התפיסה הציונית של גורדון הייתה במובן מסוים 'ציונות אקולוגית'; במוקד התפיסה הציונית שלו לא עמדו המדינה העתידית ומוסדותיה ואפילו לא התרבות או מסורת, אלא דווקא הארץ. גורדון האמין שהארץ – הארץ הפיסית, האדמה, הנוף הצמחייה וכדומה - היא זו שמעצבת את אופיו הלאומי של העם. במקומות רבים הוא קורא לבני דורו לכונן מחדש את היחס האינטימי אל האדמה, כאמצעי להתחדשות רוחנית ותרבותית. במקומות מסוימים בכתביו הוא אפילו מדבר על ארץ ישראל כעל אמו האמיתית והנשכחת של העם היהודי.

כמובן, חלק מהרעיונות האלה עשויים להיראות לנו כיום מוזרים. חלקם מן הסתם גם רחוקים למדי מעולם המושגים שבו רובנו חיים. אבל אף על פי כן, דווקא לנוכח מה שנראה כדלדולה של הרוח והמחשבה הישראלית שמתרחש בשנים האחרונות, שווה מדי פעם גם לחזור אל דמותו ואל רעיונותיו של אותו הוגה נשכח.


קישורים
הרב עינת רמון אתר בית המדרש ליהדות מסורתית קונסרבטיבית ע"ש שכטר
ראיון עם הרב עינת רמון הספרייה הוירטואלית של מט"ח
אהרון דוד גורדון ויקיפדיה
כתבי א.ד. גורדון פרוייקט בן־יהודה
ניטשה ויקיפדיה
יוסף חיים ברנר ויקיפדיה
טאואיזם ויקיפדיה
קונפוציאניזם ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  מת ב1922, בקיבוץ דגניה • האייל האלמוני
  פגשתי קומונות שמגשימות תורתו • יאיר • 19 תגובות בפתיל
  האם דרושה העבודה? • מינק • 20 תגובות בפתיל
  אשמח אם באי הפורום יחתמו על עצומה שקשורה לנושא • נטלי • 13 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ידידיה
  ללא כותרת • אביר הקרנפים
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
  ללא כותרת • ידידיה
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
  ללא כותרת • ידידיה
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
  ללא כותרת • אביר הקרנפים
  רבת רבאט • צפריר כהן • 6 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
  ללא כותרת • ידידיה
  ללא כותרת • אביר הקרנפים
  ללא כותרת • הפונז • 46 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר
682313
המאמר המדובר של דפנה יואל התפרסם אמנם ב-PNAS (אחד מכתבי-העט היותר הנחשבים), אבל הוא שגוי לגמרי: כן - אם מסתכלים על כל הטלה חד-ממדית של הנתונים בנפרד (מדובר ב-MRI) קשה למצוא הבדלים, אבל ההתפלגויות הרב-ממדיות אפילו לא דומות (ממש-ממש *לא* שני גאוסיאנים שהפסגות שלהם קרובות), וזו לא בעיה בכלל להפריד בין גברים לנשים רק על סמך המדידות. אתם מוזמנים לחפש את התגובות למאמר (התפרסמו גם כן ב-PNAS) ולראות בעצמכם. החלק הפיקנטי הוא שהעניין הזה היה ידוע לה מראש, ולמרות זאת היא דחפה (בהצלחה) לפרסום שלו, כשאחד המשפטים הראשונים במאמר הוא "human brains cannot be categorized into two distinct classes: male brain/female brain".

אני לא יודע אם זו שרלטנות או בורות סטטיסטית, אבל כך או כך עושה רושם שהיא לא אילן מוצלח להתלות בו.
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 4 תגובות בפתיל
  סליחה רגע • האייל הפלמוני
  סליחה רגע • עומר
סליחה רגע 689126
זה מזכיר את הבדיחה על ההוא שניסה להבדיל בין שני הסוסים שלו.
סליחה רגע 769056
באיחור של שבע שנים: מה הבדיחה?
סליחה רגע 769059
הוא מדד את אורך הזנב (שהיה זהה לחלוטין), את רוחב האוזניים (שהיה זהה לחלוטין), חיפש סימנים על השיניים (ולא מצא), סיפר את הרעמה (שגדלה מחדש) קשר סרט לצוואר (שנפל) ובסוף אחרי מדידות דקדקניות גילה שהסוס הלבן גבוה ב-‏2.5 מ"מ מהשחור.
סליחה רגע 769058
+1
769062
די, מספר בדיחות ה-PNAS שמתבקשות כאן הוא אינסופי. וכל אחת יותר סקסיסטית מהשניה (ז"א שזה אינסוף בר-מניה).
  ללא כותרת • אביר הקרנפים • 7 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 155 תגובות בפתיל
  רב־רבה • צפריר כהן • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים