קלידן הרוק המתקדם קית אמרסון מת, כנראה התאבד 3735

קית אמרסון היה המוזיקאי המוביל בשלישייה "אמרסון, לייק ופאלמר", שהיתה אחת הלהקות המצליחות והמייצגות ביותר בז'אנר הרוק המתקדם (פרוגרסיב) בתחילת שנות השבעים. לפני כמה ימים הוא נמצא ירוי בראשו, וכנראה התאבד. דווח כי הוא סבל לאחרונה מדיכאון, וממחלה עצבית מוטורית שפגעה ביכולת הנגינה שלו.

אמרסון נולד ב-‏1944. הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל 20 כפסנתרן בלהקת בלוז, וכבר אז הפתיע את מאזיניו כששילב קטעים של באך בתוך קטעי הסולו הבלוזיים. ב-‏1967 הקים את ההרכב The Nice, שזכה להצלחה כששילב רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. לצד קטעים מקוריים, אמרסון וחבריו הרבו לנגן יצירות קלאסיות וקטעי ג'אז קלאסיים, ולתת להם צליל של רוק בהרכב של קלידים־גיטרה־באס־תופים. כמו כן, הם ניגנו והקליטו קטעי אלתור ארוכים. The Nice הוציאו חמישה אלבומים (החמישי אחרי הפירוק), אך נחשבו ללהקה שהיא במיטבה בהופעות ולא באולפן.

ב-‏1970 פירק אמרסון את The Nice, לאחר שהרגיש שהיא מיצתה את דרכה, וצירף אליו את הבסיסט והזמר גרג לייק שפרש מ"קינג קרימזון" ואת המתופף קרל פאלמר. ההרכב "אמרסון, לייק ופאלמר" (ELP) היה לאחד המובילים בגל הרוק המתקדם. במשך שנות השבעים הם הוציאו שבעה אלבומי אולפן ושלושה אלבומי הופעה. רוב אוהדי הלהקה מעריכים יותר את הראשונים שבהם, עד 1974.

אמרסון הצטיין כוירטואוז של קלידים. הוא היה הקלידן (שאינו זמר) הראשון שניצב בחזית הרכב רוק, פיזית ומוזיקלית. מבקרים רבים הסתייגו ממנו וראו בו וירטואוז ריק, ובוגד באתוס של הרוק שמחייב פשטות וכנות. כרבות מלהקות הרוק המתקדם, ELP רכבו על גל ההצלחה של אלבומיהם הראשונים והמשיכו להנות מפופולריות עצומה גם כשיכולתם היצירתית נחלשה. ההצלחה הכלכלית שלהם אפשרה להם מופעים גרנדיוזיים, ואפקטים שהידוע בהם הוא אמרסון מסתחרר עם הפסנתר באוויר.

בסוף שנות השבעים התפרק ההרכב, והתאחד עוד מספר פעמים מאז לפעילות קצרה.

אישית, לא אתווכח עם הטוענים שבחצי השני של שנות השבעים אמרסון וחבריו (ללהקה ולז'אנר) הסתאבו. מה בנוגע לתחילת הדרך? האם הוא היה וירטואוז ריק, או רוקר של ממש? לפחות בשתי יצירות מפתח שלו הוא הצליח בעיניי להביא את הרוק לקלידים ואת הקלידים לרוק, באופן העמוק ביותר.

היצירה הראשונה שאני מבקש להביע לעדות היא זו שבעצם פתחה את הדיסקוגרפיה של ELP: "הברברי", אחד מעיבודיו של אמרסון ליצירות קלאסיות, הפעם "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק. זו בחירה מפתיעה של אמרסון. הוא הרבה לעבד ולצטט את באך, וזה יותר מתבקש: באך נותן את מה שיותר חסר למוזיקאי רוק, מהלכים הרמוניים גאוניים ואולי מכובדות. ייחודה ופרסומה של יצירתו הקצרה של ברטוק לפסנתר סולו היא לא במורכבות "קלאסית" אלא בהיותה נועזת, אנרגטית, וכמעט אלימה. יופי, הרוק רוצה להיות אנרגטי ואלים, אבל האנרגטיות והכמעט־אלימות של "אלגרו ברברו" נכונות ביחס למוזיקה הקלאסית עד 1911. בהשוואה למה שמקובל היה ברוק של סוף שנות השישים, "אלגרו ברברו" הוא חתלתול שובב וחמוד. מה יש לו לתרום לרוק? והנה בא אמרסון. האמצע של היצירה (רוב משכה בעצם) פחות מעניין: אמרסון מנגן את המקור וממשיך אותו באלתור יפה, איכותי כג'אז יותר מכרוק. העיקר הוא הפתיחה והסיום. אמרסון שיטח לברטוק את המקצב הקופצני, ולקח ממנו רק את גרעין המלודיה, אבל מילא אותה בפצצות צליל כבדות באורגן (כשלייק ופאלמר מחזקים את ההרעשה בבאס ובתופים). כאילו הוא אומר, רציתם אנרגטי ואלים? רציתם ברבריות? הנה, כך עושים זאת. עבור מי שאוהב את הרוק שלו כבד ודורסני, הקטע הזה הוא בהיכל התהילה של הרוק.

ברוב הלהקות הגדולות של הפרוגרסיב היו קלידנים נפלאים שנגנו קטעי קלידים מופתיים, אבל ברובם אלו היו הרגעים בשירים שהצטיינו באיכויות של מוזיקה קלאסית, של לחנים יפים ומורכבים, בצליל רגוע ואף מתוק. זה נכון אולי גם לרוב הקטעים של אמרסון ב-ELP. אבל באלבום השני של הלהקה, ביצירה שמאכלסת את הצד הראשון של התקליט ונושאת את שמו "Tarkus", אמרסון עושה משהו אחר. הוא בשיא האנרגיה שלו כקלידן, ונעזר היטב בדחיפה חזקה מהתופים של פאלמר. הוא דווקא לא כל כך מאלתר כאן: הקווים המלודיים של הקלידים מחושבים (ומופתיים). אבל הצלילים של הקלידים צורחים ומשתוללים. אמרסון מצליח להביע בקלידים את מה שגדולי הרוקרים הביעו בקול ובגיטרה: זעם ומרד נעורים. מספיק לשמוע את הרצועה הפותחת Eruption. הוירטאוזיות שלו לא עומדת כאן כניגוד למהות של רוקר; היא תנאי לה. הוירטואוזיות היא מה שאיפשר לאמרסון, ורק לו, להיות רוקר של קלידים.
קישורים
אמרסון, לייק ופאלמר ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  טריוויה • ירדן ניר-בוכבינדר • 9 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • ירדן ניר-בוכבינדר • 221 תגובות בפתיל
  אפרופו בלה בארטוק • רון בן-יעקב
  האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים • אח של ראובן • 9 תגובות בפתיל
  RIP • יובל נוב • 19 תגובות בפתיל
  ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו • הפונז • 11 תגובות בפתיל
  עוד להיט • ירדן ניר-בוכבינדר
  עוד להיט • יובל נוב
  עוד להיט • אריק • 3 תגובות בפתיל
  עוד להיט • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  עוד להיט • הפונז • 7 תגובות בפתיל
  עוד להיט • ירדן ניר-בוכבינדר
  עוד להיט • אריק
  עוד להיט • הפונז
  עוד להיט • אריק
עוד להיט 729225
האייטיז היו זוועה, אבל היו כמה שושנים בין החוחים. אני יודע שהעשור הזה קנה אותך עם דייר סטרייטס, ואני לא מזלזל, אבל ד"ס היו יכולים להיות פחות או יותר גם בסבנטיז ואפילו בסיקסטיז. טוקסידומון הם באמת אייטיז לחלוטין (האייטיז לצורך העניין התחילו כמה שנים לפני 1980).
  עוד להיט • easy
  עוד להיט • הפונז • 5 תגובות בפתיל
  עוד להיט • אריק • 13 תגובות בפתיל
  עוד להיט • אריק
  עוד להיט • ארז לנדוור • 2 תגובות בפתיל
עוד להיט 729351
שנות השמונים הן גם התקופה שבה אני פיתחתי את טעמי המוזיקלי, והאפקט של זה עלי הפוך מעליך... מכריחים אותי לשמוע ברוב השבתות את תוכנית האייטיז של יובל גנור, שטוחן את אותם מיטב להיטים שוב ושוב, וכבר יש לי תמונה ברורה מאוד מי אצלי נשאר אהוב ואת מי אני לא יכול כבר לשמוע. כל אלה שציינת, את מיטב הלהיטים שלהם אני כבר לא יכול לשמוע (את חלקם - פרינס וגרייסלנד - אשמח בהזדמנות לשמוע בשירים שאינם הלהיטים. את האחרים פחות).

יש משום מה כמה מיטב-להיטים שלמרות הכל אני עדיין מאוד אוהב. אני ארשום להלן את אלה שקופצים לי לראש, ואשתדל לא לנמק.

1. מאמא. אני שונא מוות את כל מה שקולינס וג'נסיס עשו אחריו, אבל "מאמא" עצמו הוא ענק, שיר האייטיז הנבחר שלי.
2. The Union of the Sneak. ל"דוראן דוראן" יש אי אלו שירים עם בית מצוין ופזמון גימיקי אווילי (The Reflex). השיר הזה נשאר מצוין לכל ארכו.
3. Electric Avenue. חוץ מזה שבעידן יוטיוב גיליתי שאדי גראנט גם חתיך הורס, ובדמיון שלי המראה שלו לא מתיישב עם הקול שלו.
4. שני הלהיטים של "הנוער המוזיקלי". מה תעשו לי? ברור שהם תוצר תאגידי לא אופטימלי של איזה ז'אנר אותנטי, אבל הם הנציגות היחידה לז'אנר שהגיעה לכאן, ואני לא מצליח להישאר אדיש לגרוב שלהם. (והסטייה הזו שחבורת ילדים שרה שיר אהבה לפצצת מין בוגרת במיוחד, גם זה לא יכול להשאיר אדם אדיש.)
5. על "יקה יקה" חפרתי כאן לא מזמן.
6. אני אוהב גם את המוזיקה של הפדופיל, אבל מכחיש את זה מכל וכל, טפו.
7. אהה... א-הא.... We Fade to Gray. כל מה שמגונה באייטיז, בשיר אחד שפעם אחרי פעם ממיס אותי לשלולית.

(זה לא היה ממש נימוקים, נכון?)
  עוד להיט • הפונז
  עוד להיט • אריק
  עוד להיט • הפונז
  עוד להיט • יובל נוב
עוד להיט 729390
אח, נהדר, פה הפארודיה במקום הראשון.
יהורם גאון עם זקן היפסטרי, ציפי שביט בתפקיד סינדי לאופר, דני ליטני בתפקיד ברוס ספרינגסטין, מזי כהן בתפקיד טינה טרנר, יפה ושושנה בתפקיד ריי צ'ארלס ובוב דילן, ג'קי מקייטן בתפקיד סטיבי וונדר‏1, ההוא עם השפם בתפקיד ליונל ריצ'י, ג'רי אקשטיין עושה וילי נלסון ועוד ועוד‏2.

1 טוב, בעצם שוב מזי כהן
2 איך פספסו את זוהר ארגוב בתפקיד מייקל ג'קסון?‏3
3 סליחה, לא התאפקתי.
  עוד להיט • יובל נוב • 19 תגובות בפתיל
עוד להיט 743296
גרי הלך לבית שאן
עוד להיט 743301
מהקישור שלך לא היה ברור שגרי אקשטיין < קישור https://m.ynet.co.il/articles/rjswkbiqf הלך לעולמו בגיל 73>.
עוד להיט 743308
צודק. הייתי צריך להוסיף ז''ל
עוד להיט 743522
החג הזה לא שמח במיוחד לאקשטיינים
עוד להיט 759561
חזרתי עכשיו מהופעה כפולה של דני סנדרסון ותיסלם. הנוסטלגיה…
  עוד להיט • שוטה הכפר הגלובלי • 10 תגובות בפתיל
עוד להיט 743234
אחרי כמה מחשבות שניות, אני מודה ומסכים שדייר סטרייטס היא לגמרי להקת סבנטיז - היא גם התחילה שם קלנדרית, והמשיכה פשוט לתוך האייטיז, כולל עם אלבומים שיצירות באורך 14 דקות ממקמות אותם הרבה יותר סמוך לפרוג מאשר לגל החדש המסונתז של האייטיז.
עוד להיט 743249
1. תלוי את מי שואלים
2. יואב קוטנר מתאר1 את הצליל הזה שהגיע ב 78' לתחנה בגלי צהל.'ופתאום מגיעה להקה עם צליל נקי וענוג ונפלא...צלול וזורם, זה שוק'
3. לדעתי צריך לפרגן לשנות השמונים ולהשאיר מרקנופלר שם.

1 5:40
עוד להיט 756996
מאי 1978
  אוף טופיק: בוב דילן מכר את כל זכויות היוצרים שלו • ab • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים