עונת החיזור של האוניברסיטאות והמכללות החלה בתחילת החודש. ימים פתוחים, מוספים מיוחדים בעיתונים ותערוכות, הם רק חלק מהחגיגה. אז מה עושה בחור צעיר, שאו־טו־טו מסיים צבא, ורוצה להחליט לאיזו אוניברסיטה ללכת? שיחות פה ושם, יום פתוח, ביקורים, פרוספקטים... הלכתי לתערוכת לימודים 2000, כדי לפלס לי דרך למעיין ההשכלה.
מכללות. מכללות?! חס־וחלילה! מאיפה הן צצו ככה פתאום? מיד בכניסה לתערוכת לימודים 2000, הן עמדו שם, נוצצות וגאות, מקושטות בדיילות חינניות ובחוברות מהודרות, מפתות אותי עם עוגות, עם עוגיות, עם כוס קפה. מתחננות בפני שאתן להן צ'אנס. "רק תן לנו חמש דקות. חמש דקות וזהו!" פשוט מעורר רחמים... כמה כסף הן יכולות להוציא על פרסום ושיווק? הן לא יודעות שאין להן סיכוי אצלי? למה הן מבזבזות לעצמן את הזמן?
הלאה. אני מתעלם מהן בהפגנתיות וממשיך ללכת. אני יודע מה אני רוצה. אני מוצא אותן מסתתרות בקצה התערוכה. הן משחקות אותה hard to get, האוניברסיטאות האלה. מהר מאוד אני פוסל את רובן. מלכתחילה רק שתיים מהן צדו את עיני: התל־אביבית נראית נהדר, אבל הטכניונית הרבה יותר אינטליגנטית.
מהטכניון הצלחתי להשיג את כל החומר שהייתי צריך. הכל היה זמין ובחינם. קפצתי לבקר שם יום אחד, לראות את הקמפוס. לנסוע ברכבת לחיפה זה נוח מאוד, אבל העלייה באוטובוס לטכניון לקחה עוד שעה. (הבנתי שהחליטו לעשות שם רכבל מהתחנה המרכזית שיגיע לטכניון. פיצוץ.) במשך כל אותו הביקור, הייתה לי הרגשה שאני נמצא בבית־חרושת ללימודים. נראה לי שאם יש משהו שאפשר להגיד עליו שהוא מייצג את הטכניון - זו הספרייה האור־קולית, שהסטודנטים רואים בה הרצאות מוקלטות בוידאו: דמיינו לעצמכם חדר גדול, שקט לחלוטין. בחדר יש עשרות כוכים קטנים, שמופרדים ע"י מחיצות. בכל כוך יושב סטודנט, אוזניות לראשו, מסך טלוויזיה מרצד לפניו, והוא משרבט נמרצות משפטים לא ברורים לתוך מחברת ספירלה שמונחת על השולחן שמולו. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני בהתחלה הייתי קצת בשוק.
אוכלוסיית הסטודנטים בטכניון, שונה באופייה מאוכלוסיית אוניברסיטת תל־אביב. החבר'ה יותר חנונים - אין מה לעשות. 30 אחוז נשים יש בטכניון, ובמגמת עלייה. גם חלקם של העולים מרוסייה כלל לא מבוטל - הם אוהבים את הטכניון. כחצי מהסטודנטים הם תושבי חיפה והקריות, השאר מנותקים מסביבתם הטבעית. מה הם עושים בזמנם הפנוי? האם יש לטכניונית זמן לבלות, או שהיא עסוקה עד הראש בלימודים?
את התל־אביבית חיפשתי וחיפשתי, אבל הסנובית בכלל לא הייתה בתערוכה. מתאים לה - במשך שבועות אני מנסה להשיג מידע אמיתי על מסלולי הלימוד שמעניינים אותי, ללא הצלחה. אפילו הייתי ביום־הפתוח בתחילת ינואר. אפשר היה לחשוב שאולי שם אני אצליח להשיג משהו. גורנישט. התל־אביבית יודעת שהיא לא צריכה לעשות שום דבר כדי להשיג את הסטודנטים הטובים. ספי הקבלה עולים על גדותיהם גם בשנים שבמדינה יש בצורת. הקרבה לבית, הת"ש ואזור המרכז עושים את שלהם.
מה כן מעניין את התל־אביבית? כסף. מידע ערכי אולי לא קיבלתי ביום־הפתוח, אבל פרסומות היו הרבה. אוניברסיטת תל־אביב, מסתבר, ממוקמת על שטחי הנדל"ן היקרים ביותר בעיר. מול המדרונות המיוערים של הטכניון, המדשאות המישוריות של התל־אביבית קורצות יותר. נוחות, איכות־חיים, חיי־חברה - אלה האידיאלים בהם מתהדרת אוניברסיטת תל־אביב. וכסף. בכתבה שפורסמה במקומון "העיר", ב28/1-, נעשתה השוואה כללית בין המחירים של האוניברסיטאות:
מס' הסטודנטים בתל־אביב כפול מזה של הטכניון. עם זאת, מס' המיטות במעונות של הטכניון כפול מזה של ת"א, והם זולים בחצי. אפילו בחזית הרכב, שמהווה מרכיב חשוב בחייו של הסטודנט התל־אביבי, מנצח הטכניון: 5.2 נהגים מאזור המרכז רבים על מקום חנייה אחד (ומשלמים עליו 8 ש"ח ליום!), לעומת 3.1 נהגים בצפון (שיכולים לרכוש מנוי שנתי שמחירו נע בין 150 ל- 300 ש"ח). ואני בכלל לא אדבר על מועדון הספורט.
הבעיה היא שהתל־אביבית כל־כך אובססיבית בקשר לכסף, שהיא חושבת שגם הסטודנטים שלה כאלה. היטיב לנסח זאת פרופסור בכיר בפקולטה למדעים מדויקים, שאת הרצאתו על מדעי המחשב (שנערכה מול אולם מלא, הגדול ביותר בפקולטה), פתח בכך שהציג לפני הקהל תמונה פסטורלית של חוף־ים באיים הקריביים, והצהיר: "המטרה שלנו היא לגרום לכם להגיע לשם".
אני צריך לבחור בין הבלונדינית לברונטית (תנסו לנחש מי זו מי). האחת אינטליגנטית ואצילית, והשנייה יהירה ושחצנית. ולמרות שהעובדות מדברות טכניון, עוד מבט על התל־אביבית - ואני שוב מתלבט.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש