"לפיכך יש לי הכבוד להודיעך, שאם לא תתקבלנה, לא יאוחר משעה 11 בבוקר, זמן בריטניה, היום ה-3 לספטמבר, הבהרות מניחות את הדעת מהממשלה הגרמנית לממשלת הוד מלכותו בלונדון, ישרור מצב מלחמה בין המדינות החל מאותה שעה."
לורד הליפקס, שר החוץ הבריטי – איגרת למשרד החוץ הגרמני, ערב כניסת בנות הברית למלחמת העולם השנייה
שר החוץ הבריטי, לורד הליפקס. הכרזת מלחמה מנומסת.
"יש לי הכבוד להודיעך"? מדהים לראות שמלחמת העולם השנייה, אחת המלחמות האכזריות ביותר בהיסטוריה, התחילה בהכרזה מנומסת להפליא. בספטמבר 1939 העשן טרם עלה במשרפות של אושוויץ, מיליוני חיילים עוד לא קפאו למוות בסטלינגרד, ואזרחים טרם נרצחו בהמוניהם, עונו בעינויים והומתו ברעב. גם הקהילות היהודיות עוד עמדו על תילן. ערי גרמניה ובריטניה טרם עלו בלהבות מאכלות של מפציצי תבערה. מלבד פולין, שהחלה לחוות את הכיבוש הנאצי האכזרי כבר באותה שעה, העולם היה עדיין רגוע. מלחמת העולם השנייה החלה לפי כל כללי הטקס האביריים: הכרזת מלחמה, חילופי איגרות, פינוי מסודר של הדיפלומטים משני הצדדים. בסביבות ה-4 בספטמבר, למשל, נפגש איש אופוזיציה גרמני עם ציר מהשגרירות הבריטית, כשאנשי ס"ס חמושים התקרבו פתאום לשולחנם. איש האופוזיציה העיד לימים כי אנשי הס"ס אפילו לא נזפו בו על שסעד עם דיפלומט בריטי לאחר פרוץ המלחמה. הם רק דיווחו לציר על הסידורים לפינוי השגרירות הבריטית.
באביב 1945 שקע האבק על יבשת אירופה החרבה, והעמים השונים – מנוצחים ומנצחים כאחד – ליקקו את פצעיהם ופנו לעבודה הארוכה והאפורה של שיקום ההריסות. ובין אודי העשן, מעטים, אם בכלל, שמו לב למוסד אירופי־מערבי בן מאות שנים שנדם ונמוג, ולא ישוב עוד. הכרזת המלחמה – אבן יסוד במסורת הלחימה האירופית – כמעט ונעלמה מהעולם. ב-1939 הכריז נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, מלחמה על גרמניה. היטלר אמנם תקף את ברית המועצות בהפתעה, אבל בכל זאת – במחווה צינית ואכזרית – דאג להכריז מלחמה שעות ספורות לאחר מכן. על ארצות הברית הוא דווקא הכריז מלחמה באופן מסודר. גם היפנים השמידו חלק גדול מהצי האמריקאי ללא כל אזהרה, אולם בכל זאת – דאג הקיסר להכריז מלחמה לאחר המבצע. כמובן, המהלכים של הירוהיטו והיטלר, בניגוד להכרזת המלחמה של צ'מברליין, היו לעג לרש בדיעבד, צל חיוור של המסורת העתיקה. אבל מ-1945 ואילך, מנהיגים מכל קצוות העולם לא טרחו לעשות אפילו את זה. הכרזת המלחמה חלפה מן העולם. הכיצד?
אחת מהכרזות המלחמה האחרונות בהיסטוריה: הנשיא רוזוולט מכריז מלחמה על גרמניה הנאצית (צילום: ממשלת ארה"ב)
הכרזת המלחמה האירופית היא מנהג ותיק, בן אלף שנה כמעט, ששורשיו נטועים במסורת האבירית ובתפיסה הנוצרית של "מלחמה צודקת". לפי אבות הכנסייה, כמו אוגוסטינוס הקדוש, מלחמה מוצדקת היא אך ורק מלחמה שנועדה להגן על חסרי הישע מפני תוקפן מרושע. המסורת של האצולה בימי הביניים הצדיקה, בנוסף לכך, גם מלחמה שנועדה להגן על כבוד פגוע או להשיג זכויות "לגיטימיות" (אדמות, למשל) שנלקחו שלא בצדק.
במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, עם דעיכת כוחה של הכנסייה, היתה אירופה מחולקת למדינות וממלכות שונות שנלחמו לעיתים קרובות זו בזו. הניסיון של מלכים ושליטים להקים צבאות מרכזיים, מהם התפתחו הצבאות הלאומיים לאחר מכן, הגביר את הצורך במשמעת ורגולציה של המלחמה. מעבר לכך, הוגים ומשפטנים רבים ניסו לנסח חוקים שיסדירו את המלחמה בין המדינות. המפורסם שבאותם הוגים, ההומניסט ההולנדי הוגו גרוטיוס, פרסם ב-1625 את ספרו "משפט המלחמה והשלום". בספר זה הגדיר גרוטיוס תנאים ל"מלחמה צודקת": היא נחוצה כדי למנוע פלישה, או שהיא תגובה על עלבון כלפי אלוהים, מטרתה מוסרית, יש בה אפשרות לניצחון, והאמצעים שמשתמשים בהם פרופורציונליים למטרה שהיא משיגה בסופו של דבר. החוקים של גרוטיוס מתייחסים הן ל"זכות לצאת למלחמה" (Jus ad Bellum) והן, במידה מועטה יותר, לדרך בה יש לנהל מלחמה באופן צודק (Jus in Bello). לדעתו, מלחמה חייבת להיות מוכרזת באופן רשמי על ידי הרשויות המוסמכות של כל אחד מהצדדים. בכך, הוא מסתמך בעיקר על המסורת היוונית־רומית:
"הזכרנו כבר, שבהתאם לדעתם של גדולי המחברים, מלחמה לרוב מוכרת כצודקת לא בשל העילה שבגינה פרצה, או [...] בשל המעשים הגדולים שנעשים בה, אלא בשל השלכותיה הספציפיות של הזכות [לפתוח בה]". ניתן להבין את טיבה של מלחמה זו באמצעות ההגדרה של המשפטנים הרומאים ל'אויב'. פומפיניוס אומר: 'אויבים הם אלו שמכריזים עלינו מלחמה באופן פומבי, או שאנו מכריזים מלחמה נגדם. היתר [אלו שלא מכריזים מלחמה] אינם אלא פיראטים או שודדים [...]'. ליוויוס אומר, שמלחמה צודקת מוכרזת באופן פומבי ובאופן רשמי. ולאחר שהוא כותב, כי האקרננים השחיתו את אדמות אתונה, הוא מוסיף כי זה היה תחילתו של הסכסוך, אולם לאחר מכן הם עברו למלחמה רשמית – בצו מוכרז על ידי המדינות."
הוגו גרוטיוס, מחבר "משפט המלחמה והשלום" (ציור: מיכיאל יאנץ וון־מירוולט, 1631)
עם עליית המדינה הריכוזית במאה השמונה־עשרה, ומדינת הלאום במאה התשע־עשרה, הפכה הכרזת המלחמה לעניין של "ריבונות". למדינה ריבונית מותר להכריז מלחמה, משום שלממשלה יש מונופול מוחלט על אלימות פוליטית. לעיתים קרובות, מלווה הכרזת המלחמה בפינוי הדדי של דיפלומטים ואזרחים משני הצדדים, והיא – כאמור – תנאי שהופך את המלחמה לצודקת. יש לשים לב, בכל זאת, לדוגמא האחרונה שמביא גרוטיוס – ששיקפה באופן מעניין את המציאות בתקופתו וגם לאחר מכן. לעיתים, מדינות מתחילות במעשי איבה בפועל, ורק לאחר מכן עוברות למלחמה רשמית ומוכרזת (כמו היטלר בפלישה לברית המועצות, או היפנים והאמריקאים לאחר פרל הרבור). מעבר לכך, גם בתקופה זו לא כל המלחמות היו מוכרזות – ולעיתים התנהלו סכסוכים מזוינים קטנים ללא הכרזה כלל. מיותר לומר שהצורך להכריז מלחמה לא חל על מדינות לא אירופיות, ומלחמות קולוניאליות נגד "פראים" (כביכול) לא היו כפופות לחוק הבינלאומי ולחוקי הכבוד הרגילים.
פעמוני מותה של הכרזת המלחמה החלו מצלצלים עם גל הפציפיזם הפרוע ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. דורות של אירופים נשטפו בבוץ ובדם, ומיליוני הרוגים נספו באופן שנראה כל כך סתמי, עד שמיאוס כנגד מלחמה שטף חלקים ניכרים מהיבשת. ב-1928 יזמו שר החוץ האמריקאי פרנק קלוג ושר החוץ הצרפתי אריסטיד בריאן חוזה בינלאומי שיוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק. על החוזה חתמו יותר מחמישים מדינות, כולל גרמניה, אנגליה, צרפת, יפן וארצות הברית. ניתן לחשוב שלאור אירועי שנות השלושים, כמו הפלישה של איטליה לאתיופיה וראשית התחמשותה של גרמניה הנאצית, החוזה היה אות מתה ואף אחד לא לקח אותו ברצינות. זה לא נכון. לאותו חוזה פציפיסטי היתה השפעה דרמטית על עתיד המלחמה, אולם באופן שמחבריו לא שיערו לעצמם אפילו בסיוטי הלילה שלהם.
באופן מפתיע, המדינה היחידה כמעט שלקחה את חוזה קלוג־בריאן ברצינות היתה אחת המעצמות התוקפניות ביותר בעולם – הקיסרות היפנית. כאשר יפן הלכה והסתבכה בסין בשנות השלושים, היא סירבה בתוקף להכריז עליה מלחמה, ואף להכיר בקיומה של מלחמה. הסיבה העיקרית היתה חשש מסנקציות, אולם בשיקולי המדינאים היפניים, כך מסתבר, מילא חוזה־קלוג בריאן תפקיד משמעותי. בעוד יפן משתוללת בסין, טובחת ערים שלמות (כמו ננג'ינג) וחייליה שוקעים בבוץ למשך שנים ברחבי המדינה כולה, טענה הממשלה היפנית בתוקף שהיא לא נמצאת במלחמה, שאסורה עליה לפי החוק הבינלאומי. כדי להימנע מההגדרה הזאת, היא הקימה שלטון בובות בבירה הסינית ננג'ינג, ואז הצדיקה את פעולותיה הצבאיות כ"פעולות שיטור" שנועדו לעזור לשלטון החדש להשליט חוק וסדר במדינה הפרועה. הסירוב היפני המוחלט להכיר במצב מלחמה הניע את הצבא היפני, שלא היה יכול להקים שלטון צבאי רשמי בשום מקום בסין, לייסד ממשלי בובה רבים ושונים ברחבי המדינה כולה. ריבוי ממשלי הבובה הללו הכשיל כל ניסיון למשא ומתן מדיני בין יפן לסין, האריך את המלחמה עד בלי די ובסופו של דבר – באופן עקיף – הוביל את יפן למלחמת חורבן והשמדה מול ארצות הברית. הוא גם הכניס את המנהיגים היפנים להלוך רוח מסוכן, כאילו הם לא נלחמים באויב לגיטימי בסין אלא ב"מורדים" ו"בוגדים" – הלך רוח שהצדיק מעשי זוועה רבים ונוספים. באופן אירוני, דרך אגב, הוצאו רבים ממנהיגי יפן וגרמניה להורג לאחר מלחמת העולם השנייה, בין היתר בשל הפרת חוזה קלוג־בריאן, שכאמור – הוציא את המלחמה אל מחוץ לחוק...
מלחמה? מה פתאום. גופות של אזרחים סיניים לאחר אונס ננג'ינג
המגמה הזאת החריפה והתגברה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם הקמת האומות המאוחדות, נקבע כי למדינות אסור להפעיל כוח תוקפני אחת כנגד השנייה או לכבוש שטחים זו מזו. מלחמות לא הפסיקו כמובן. טנישה פזאל, חוקרת מאוניברסיטת קולומביה, מראה כי מספר המלחמות לא פחת. פשוט הפסיקו להכריז עליהן. אם אסור להיות תוקפני ולצאת למלחמה, אבל בכל זאת רוצים להילחם, הבה נילחם בלי להכריז על כך.
אחד המקרים הראשונים היה ממש כאן, בארץ ישראל. באביב 1948, פלשו מדינות ערב לארץ כדי לסכל את תוכנית החלוקה, ולמעשה – כדי לגרוף לעצמן שטחים רבים ככל האפשר. כמובן שהן לא הכריזו מלחמה על ישראל, שבקיומה לא הכירו. כאשר החלה ישראל לנצח במלחמה ולהשיג הישגים טריטוריאליים, הבינו מנהיגי המדינה הצעירה, למורת רוחם, ששליחי האו"ם מנסים לעצור בעדם בכל פעם שהם מתקדמים באמצעות הפסקות אש והפוגות. אחד הפתרונות היצירתיים לבעיה הזאת היה תגובה ציונית הולמת בשם "מבצע שוטר". ביולי 1948 שררה בארץ ההפוגה השנייה, הפסקת אש בחסות האו"ם, ובאופן רשמי לשני הצדדים אסור היה לצאת למבצעים צבאיים. שלושה כפרים ב"משולש הקטן", במורדות הדרומיים של הכרמל, הטרידו את מנוחת מצביאי צה"ל משום שחלשו על כביש חיפה תל־אביב. הפיתרון? מבצע צבאי נרחב לכיבושם. אולם כסנונית ראשונה לרוח החדשה שנשבה בעולם, סירבה מדינת ישראל להודות שמדובר במבצע צבאי. המשולש הקטן, כך טענו קברניטי הממשלה, נמצא בכלל בשטח ישראל, ולפיכך מדובר בפעולת שיטור כנגד פורעי חוק. זה היה ניסיון (מוצלח) אחד להימנע מההשלכות הרשמיות של מלחמה על ידי הכחשתה. בעתיד, כמעט כל המלחמות בעולם יהיו כאלה.
אלוף דן אבן, מפקד חטיבת אלכסנדרוני ו"מבצע שוטר", וקציניו. לא מלחמה – רק דיכוי פורעי חוק
כאן נכנסה לתמונה התפתחות חדשה, שחיסלה את הכרזת המלחמה באופן סופי. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התפתח לא רק המשפט הבינלאומי שאוסר מלחמה תוקפנית (Jud ad Bellum), אלא גם דינים רבים המגבילים את התנהלות המדינות במלחמה עצמה. דינים אלו, ששייכים למסורת ההתנהגות הצודקת במלחמה (Jus in Bello), הלכו והסתעפו במשך השנים, חלק מגוף הולך וגדל של חוק הומניטרי־בינלאומי (International Humanitarian Law, IHL). הכוונה, ללא ספק, היתה טובה. במלחמת העולם השנייה התבצעו פשעים מחרידים לא רק נגד אוכלוסיות לא חמושות, אלא גם נגד חיילים ושבויי מלחמה. החוק ההומניטרי הבינלאומי נועד להגדיר מה מותר ומה אסור לעשות במלחמה (עינויים, למשל, אסורים), באילו כלי נשק מותר להשתמש (כדורים רגילים) ובאילו אסור (כדורי דומדום, פצצות זרחן), כיצד מתנהגים כלפי אוכלוסיה נכבשת, מה היחס הראוי לשבויי מלחמה, וכיוצא באלה.
אולם, כך טוענת פזאל, קברניטי החוק הבינלאומי ההומינטרי ירו לעצמם ברגל. כמו כל אליטה בירוקרטית שנוטה להאדיר את התחום עליו היא אמונה, משפטני האו"ם ובעלי בריתם באקדמיה המציאו עוד ועוד חוקים במשך השנים, שחלקם מנותקים לחלוטין מהמציאות. פרופ' ריצ'רד פאלק, שליח זכויות האדם של האו"ם, למשל, אמר שאם ברור שייהרגו במלחמה אזרחים רבים כנזק היקפי (מה שנכון לכמעט כל מלחמה, בימינו), אזי עצם היציאה למלחמה היא פשע. משפטנים אחרים מוסיפים על דבריו ואומרים שב"מלחמה תוקפנית" אפילו הרג חיילים הוא רצח ופשע מלחמה. המשפטנית הצרפתיה ססיל פאבר, למשל, גורסת כי במהלך כיבוש "שאינו מוצדק", לכוח הכובש אין כל זכויות לפי הדין הבינלאומי, ואסור לו לדכא התנגדות חמושה. לעומת זאת, עדיין מוטלת עליו החובה לדאוג לאוכלוסיה האזרחית.
ירו לעצמם ברגל. הכרזת זכויות האדם של האו"ם, עם אלינור רוזוולט
עמדה זו, הכורכת יחדיו Jus ad Bellum ו-Jus in Bello (היינו – אם המלחמה אינה צודקת, כל מהלך ממהלכיה אינו חוקי), היא אומנם נחלתו של מיעוט מקרב מלומדי החוק הבינלאומי, אולם צבאות מתקשים לקיים אפילו רק את החלק הנוגע ל-Jus in Bello, דיני המלחמה כפי שהם משתקפים ב-IHL. בתנאים הנוכחיים, צבא שרוצה לקיים את החוק ההומניטרי הבינלאומי חייב להשקיע מיליארדים של דולרים ולקבל על עצמו נטל אסטרטגי עצום. צבא ארצות הברית, שבניגוד לתדמיתו לוקח את החוק הבינלאומי מאוד ברצינות, השקיע סכומים אסטרונומיים, דמיוניים כמעט, בהדרכת גייסות, הכשרת גדודים של משפטנים והקמת מנגנונים שיפקחו על קיום החוק המסובך בכל מנגנוניו וזרועותיו השונות של הצבא. גם שם, כפי שהוכיחו פרשיות שהתרחשו בעיראק (ההתעללויות בכלא אבו גרייב, למשל), זה לא ממש עובד. מעבר לכך, האמריקאים הקימו מגנונים עוקפים שיאפשרו להם להתנהל בלא המשקולת של החוק ההומינטרי, כמו מחנה המעצר המפורסם בגואנטנמו או בתי כלא סודיים של ה-CIA ברחבי העולם.
צבאות קטנים ועניים יותר מצבא ארצות הברית, כמובן, אינם יכולים להשקיע סכומים דומים, ומבחינתם, ציות לחוק ההומינטרי הבינלאומי הוא פשוט מגוחך. הדבר נכון במיוחד לצבאות שמרגישים שהמלחמה נוטה נגדם, וסביר שלא ירצו לקשור משקולת אסטרטגית לרגליהם הכושלות. לפיכך, מדינות נמנעות שוב ושוב מהכרזת מלחמה – כדי לא להיות מחויבות באופן רשמי לקורפוס החוקים של ה-IHL. מחקרה של פזאל מראה כי המדינות היחידות כמעט שהכריזו מלחמה באופן רשמי מאז 1945 היו הודו ופקיסטן, שצבאותיהן עדיין משמרים מסורות בריטיות נשכחות.
יש להדגיש שאי הכרזת מלחמה אינה פוטרת מדינה בהכרח מהחוק ההומניטרי הבינלאומי, אבל היא עשויה לאפשר לה יותר מרחב תמרון באו"ם ובקהילה הבינלאומית. אם המלחמה שלנו היא רק "מבצע לשלום הגליל", "מבצע נגד הטרור" או "פעולת הגנה", אפשר לנסות – גם אם לא תמיד בהצלחה – להימנע מסנקציות ולמשוך זמן יקר.
לפעמים מגיעים הדברים לידי אבסורד של ממש. במלחמת פוקלנד, למשל, הטילה בריטניה מצור ימי על ארגנטינה, אולם נמנעה מלכנות אותו "מצור". הסיבה: כדי שייחשב כלגיטימי, החוק הבינלאומי מחייב את המדינה המטילה את המצור לקיים אותו "באופן אפקטיבי". אולם בריטניה לא יכלה לקיים את המצור באופן אפקטיבי מבלי להביא לפוקלנד כוח צבאי עצום, שהיא לא רצתה להקצות. הפיתרון היה, כאמור, להטיל מצור ימי אבל לא לכנות אותו כך. במקרים אחרים, המדינה עשויה לרצות לעקוף את חוקיה שלה, שמגדירים במפורש את חובותיה בזמן מלחמה. לדעתי, אהוד אולמרט נמנע במשך זמן רב מהגדרת מלחמת לבנון השנייה כ"מלחמה", כי הדבר היה משית על הממשלה התחייבויות כספיות אסטרונומיות כפיצויים לתושבי הצפון.
מבחינה כלכלית, מותה של הכרזת המלחמה הוא מעין "תגובת שוּק" (Market Response). כאשר השוק עומד בפני חוקים לא ריאליסטיים המגבילים אותו בניגוד לרצונם של הצדדים, הוא ימצא את הדרך לעקוף אותם באופן יצירתי. אם אי אפשר לצאת למלחמה בלי להיות פושע מלחמה, אם כל מלחמה שנייה מוגדרת כ"תוקפנות" וכל פעולה שנהרגים בה אזרחים מפרה את החוק הבינלאומי ועלולה להביא לתביעה בהאג – אז עדיף פשוט להילחם מבלי להודות בכך. באופן זה מביסים משפטני החוק הבינלאומי את עצמם. אם חוקי המלחמה הבינלאומיים היו מתונים וסבירים יותר, אולי היה אפשר לאכוף אותם על מדינות סוררות ביתר קלות. דווקא הקיצוניות שלהם גורמת למדינות להתעלם מהם לחלוטין. מערכת החוק הבינלאומית יכולה, לכל היותר, לתפוס מדי פעם קורבן חלש שהפסיד במלחמה ולהפוך אותו לדוגמא ומופת, אבל לא יותר מכך, וחבל.
המאמר פורסם במקור ב"הינשוף", במה לדיון בפוליטיקה, היסטוריה ושאר נושאים מעניינים. "הינשוף" גם פותח את שעריו למאמרי אורח.
|
קישורים
פורסם במקור - הפרסום המקורי של המאמר ב"הינשוף"
הינשוף - הבלוג של דני אורבך. "הינשוף" גם פותח את שעריו למאמרי אורח
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש