|
שבלי להכיר את תיאוריית הדרגות המדוברת, כתבתי את זה במסגרת דיון בענייני bdsm:
(עלול להיות אופנסיבי לחלקכם, אתם לא חייבים לקרוא)
----------------------------------------- מאת: דונטיין תאריך: 06-28-2000 10:44
אז הנה (וסליחה על הסטייה הקלה מהנושא, נדמה לי שהיא מתבקשת):
קהילת ה BDSM ברוב העולם ובוודאי בארץ, נמצאת כיום במצב דומה לזה שהקהילה ההומוסקסואלית היתה בו לפני כמה עשרות שנים - כמו רוב הגייז אז, נמצאים רוב הכנועים והשולטים עמוק בארון, מתחתנים עם בני ובנות זוג שאין להם כל עניין באזיקים ושוטים ובמקרה של הגברים הצייתנים שהם הרוב הברור בעסק הזה - מתגנבים מדי פעם לאשת מקצוע שתפליא בהם את מכותיה תמורת תשלום (מקביל לגן העצמאות).
מיעוט קטן מבעלי הנטיות הללו אכן מקיים מערכת יחסים שיש בה אלמנטים של שליטה, מיעוט קטן עוד יותר משתתף ב"סצינה" ומגלה את נטיותיו לאחרים ומיעוט זניח ממש מספר עליהן גם לסתם חברים. בכך למעשה מתקיימת היררכיה שלמה של ארונות (הארון הפרטי שבראש, זה שבחדר המיטות וזה שבמועדון הסאדו) שהיציאה ממנה קשה ומאיימת עד מאד. ההיררכיה הזו, בצד קונפליקטים הנוצרים בעיקר אצל נשים, אבל גם אצל גברים בחברות המערביות בין החינוך לשיוויון ופמיניזם ובין הנטיות הלא שוויוניות לכאורה שלהם, גורמים לכך שמציאת בני זוג היא קשה ומציאת בנות זוג היא כמעט בלתי אפשרית ולרוב מתרחשת באקראי (כי בכל זאת, יש מאיתנו ככל הנראה יותר מעשרה אחוז מהאוכלוסיה).
לתפיסתי (שאתה כמובן לא צריך לקבל, כי מה אני מבין בכלל) - אם אתה מוותר על מציאת בת זוג שתוכל לספק את צרכיך, אתה מוותר על הרבה יותר מקצת מכות בטוסיק ואפשר להשוות אותך להומו שמתחתן עם אישה, כפי שחלקם הגדול עדיין עושה בישראל (וחלק קטן יותר בעולם המערבי) - בהחלט יתכן שתוכל לקיים חיים מאושרים, אבל אף פעם לא תדע מה הפסדת.
ואמא שלי היתה אומרת: "מרקיז, מרקיז, אבל תחזיר את החבל לכובסת אחרי שאתה משתמש בו"
|
|