 |
אני סטודנט באר שבעי, הדירה שלי מרוחקת כ 20 דקות הליכה מהאוניברסיטה, ויש שביל אופניים המתחיל מהבית שלי ומסתיים באוניברסיטה. כמו כן אני יכול לאחסן את האופניים במחסן שנמצא ליד חדר המדרגות תוך בטחון שאיש לא יגנוב אותן.
- נשמע אוטופי, נכון?
חבל שזה לא כך במציאות. שביל האופניים המואר והמצוייד משותף גם להולכי רגל (כן כן, כמו בת"א!), והנסיעה הנעימה על האופניים הפכה למסלול קמיקזה מטורף, תוך שאני מנסה להתחמק באופן נואש מזקנות קווקזיות עם מבט של רצח בעיניים ומילדי המוג'הדין הבאר שבעיים המעדיפים להשתטח דווקא תחת גלגלי האופניים שלי. ולא נציין את אמהות התופת בעלות עגלות הילדים. הרכיבה בשביל האופניים המסומן הפכה לנסיעה מרובת אדרנלין, משל הייתי לוק סקייוקר בכוכב המוות. (מי שראה את הסרט יבין).
כמו כן, בקטע הקצר שאני נאלץ לעבור בכביש, נדמה לי שכל נהג מסמן אותי באופן אישי כמטרה, מכוניות טסות במהירות על מנת לפגוע בי בכוונה, לא נצייו את האוטובוסים ונהגי המוניות 'האדיבים והמתחשבים'.מ אני לא מעז אפילו לחשוב איך הייתי מצליח להסתדר עם קטע כביש ארוך יותר מ 20 מטר.
לאחר חודש של המתוטטות עצבים, עשרים ומשהו כמעט תאונות, 3 התנגשויות מסיביות בהולכי רגל ושפשוף רגליים עם מספר מוניות, החלטתי להפסיק, כיום אני הולך ברגל (עם אלת בייסבול בתיק, למקרה שאפגוש את הקווקזיות) או נוסע במכונית (עם רצח בעיניים).
לסיכום ידידי, גם כשהתנאים אופטימליים, מדינת ישראל היא לא המקום לנסיעות אופניים, שלא נדבר על האקלים הנוח לשימוש (לצערי הרב אנו נמצאים בלבנט, ולא במדינות בנלוקס) האופניים הם לא כלי אידיאלי ולעולם לא יהיו, לפחות לא כאן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש