 |
אוקטובר 2000. ברחובות ירושלים ניידות משטרה כרגיל. ברחובות מסויימים אף יותר מכרגיל. מבטי עיניהם של העוברים ושבים חוצים את האויר הסתווי. קולותיהם של כמה חסידי ברסלב צעירים המצחקקים בינהם מתערבים בקריאות ה-"טקסי, טקסי" הנקראות במבטא סילוואני לעבר כמה פועלים שרק לפני שבוע יצאו בפעם הראשונה את כפרם במחוז יונאן שבסין. הקולות הרגילים, אובך המכוניות הרגיל, היאוש הרגיל. כמה עוד יכול להיות רגיל?
לפתע נדמה שחזר השקט: תנועת המכוניות נעצרה, וצפירות לא נשמעו יותר. עיני כולם נישאו לראות מה מתרחש - מתוך השקט, כמו בירידת מלאכים משמיים, יצאה שיירה של אופנועים ולימוזינות שחורות, מרחפות מעל בדלי הסיגריות. אחריהן - כמה רכבי בטחון ועוד אופנועים. החזיון הזה נמשך כמה שניות לעיני העוברים ושבים, השיירה עברה וחלפה והד המנועים נחלש באופק הבלתי-נראה. לאחר כמה שניות נוספות של שקט, חזר המצב לקדמותו ואנשים המשיכו בעסקיהם כרגיל. מבחינת נהג המונית הערבי, הוא תפס כעת זוג צעיר, כנראה סטודנטים שהלכו לכיוונו. אך גם הם חלפו על פניו תוך כדי תנודות ראש שליליות ומבטי התנצלות.
לא רחוק משם, כבר נפתחות דלתות רכבי הבטחון במהירות. דומה כי אופנה חדשה נכנסה לעיר: לא פאות עבות של שיער שחור, אלא פאות-פלסטיק דקיקות-לבנות, מסתלסלות אל העורף לתוך חליפה אפורה מגוהצת; להלשמת המראה - משקפי שמש. האנשים המגוהצים מסתכלים סביבם, כאילו בוחנים את המקום. מאחת המכוניות יוצא אדם רחב-גוף; מבין כל החבורה - רק את עיניו אפשר לראות. הן צוחקות מתחת לשיער הלבן המתנפנף באויר הצלול. כמה אנשים במדים ירוקים מצטרפים לחבורה. כולם מובילים את הזקן במעלה השביל ואח"כ דרך כמה מדרגות. לאחר מאמץ מסויים בשביל הלוחם לשעבר, הוא מצליח להגיע לרחבה הגדולה.
הרוחות הקרירות התחילו כבר לפני כמה שבועות, אך בקרירותם החביאו את העומד לקרות... רק מי שנתן דעתו להתחלפות היוצאת דופן של מזג האויר היה יכול להרגיש את השתנות הזמן. אך לעומת זאת, אלהים - הוא ידע את הכל בעל-פה. ביום הזה, כמו שתוכנן בחדרי-חדרים ע"י שליחיו בעלי המדים הירוקים והחליפות האפורות, ביום הזה תקום זעקה גדולה בישראל. אמנם לא תהיה זו זעקה של יום אחד... כל הארץ תקום, אבנים יינתקו ממקומן - בגליל, בארץ שועל, בכל מקום הארץ לא תדע מנוח. עד אשריינתן החופש לעם הלוחם את מלחמתו ולשליחיו של אלהים, בעלי המדים. הוא סמך בכל ליבו על שליחי-סודו.
אך בעוד אלהים מתכנן את תכניותיו ואינו שם דעתו למתרחש מסביב לשרידי המכלאה שבזמנו הקימו לו בני האדם, הוא התעורר מחלומו בהקיץ מצעקה גדולה, צעקה אחרת, שנשמעה שם, למטה. כשהוא נתן מבטו שם, זה היה מאוחר מדי. השטן כבר הספיק לנצל את תמימותו של אלהים: ענן אבק כיסה הר הבית, והמשלחת עמדה נדהמת. דופן הרחבה נשמט ועתה נהפך למצבור אבנים גדולות למרגלותיה. הרחבה איבדה את צורתה המלבנית. והזקן המצחקק ואוהב החיים - איננו עוד ביניהם. המשלחת עמדה שם ואנשיה חסרי אונים, עיניהם באבנים. עתה, שאבד מנהיגם, לא ידעו לאן לפנות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש