 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהתחלה קראתי, לא אהבתי, ולא ידעתי למה. עכשיו נדמה לי שאני יודעת מה מפריע לי: יש פה שלושה רבדי-מחשבה, שמופרדים ע"י הסוגריים, והמקפים. רובד ראשון- מחשבה-שכלתנית, מההווה כלפי העתיד: לקראת המלחמה השביעית שלנו ביחד (... - -...) נשב בבית קפה מעצב בדקדנטיות אקספרימנטלית ונתלבט מה להזמין. רובד שני- מחשבה-שכלתנית-רגשית מהעתיד אל העבר: (האזעקות יחרידו את נשימתי פחות, הרי במלחמה הראשונה שלי הייתי בת שלש וחצי ואיך זה שכולם קראו לה מלחמת לבנון -...- אני קראתי לה מבצע שלום הגליל, את המלחמה הראשונה שלי חייתי על זכרוני הראשון ועל ידי הדואבת, שוב בכל חנוכה) רובד שלישי- מחשבה-רגשית-תמונתית, זכרון של העבר: -בזכרוני המוקדם ביותר...בידה עוותת הפחד- הכתיבה הרבדית הזו מתוחכמת, לטעמי היא אולי מתוחכמת מדי לשיר, ומתאימה יותר לפרוזה. לא שאסור לשיר להיות מתוחכם, להפך. אבל אני לא רוצה להרגיש בתחכום הזה, הוא צריך להיות חבוי, ובכל אופן לא גלוי מדי. עד כאן הצד הטכני. התחכום מפריע לי גם במשהו מהותי יותר- הסיום, שבו "נשב בבית קפה מעצב בדקדנטיות אקספרימנטלית ונתלבט מה להזמין", מקלקל לי לגמרי את השיר. הייתי אוהבת יותר אילו היה כתוב "לקראת המלחמה השביעית שלנו ביחד נשב בבית קפה, ונתלבט מה להזמין". התחכום פה הוא של אישיותה של הדמות המדברת, והוא מקלקל כי הוא נותן לי הרגשה שהיא לא השתנתה הרבה עם השנים, רק גדלה חיצונית ונעשתה צינית. אני אוהבת יצירות אמנות שבהן יש מצב התחלתי כלשהו, שממנו הגיבור מתחיל לעבור תהליכים חיצוניים, ופנימיים, ויוצא מהם בסוף היצירה שונה באופן משמעותי, לטוב או לרע. יצירה כזאת, כשהיא טובה, מעניקה חומר להרגשה ולמחשבה, ויכולה ליצור חוויית קתרזיס. בשיר שלפנינו אין שינוי משמעותי, אלא שטחי בלבד. אין בגרות, או חוכמה (בניגוד למתוחכמות). אז נכון, אנשים לפעמים רק מתחכמים עם השנים ולא מחכימים, ואולי זה תיאור נאמן של מצבה הפנימי של הכותבת, אבל לי פשוט לא יוצא מזה כלום. (אם כי אולי למישהו אחר- כן). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא חוכמה אלא כנות. והכנות שיש בשיר הזה, שמוכן למתוח ביקורת על הסיטואציה הנוכחית של ישיבה בבית קפה, ולא לחבר אותה למיתוס המקובל של 'כשגדלים חכמים יותר', נוגעת בי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לך יצא משהו מהשיר. לי -מה לעשות- לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הישיבה בבית הקפה איננה "סיטואציה נוכחית" אלא תקרה בעתיד. והתקטננות: אני גם לא מבינה את "המלחמה השביעית שלנו ביחד". אם המלחמה הראשונה של ענבל היתה בשל"ג, ואם האינתיפדה הנוכחית היא המלחמה השניה שלה, אז המלחמה הבאה תהיה המלחמה השלישית שלהן ביחד. ועוד פסיק שהפריע לי: בתמונת המקלט יש קטע שנשמע בהתחלה כמו חטיבת זכרון אחת, מעין snapshot אחד. המסדרון, המטות בצד אחד, והאם המנגנת בגיטרה ושרה בצד השני. ואז מדובר על האם הלופתת את יד הבת, וזה כנראה מעבר ל"סנאפ-שוט" אחר של הזכרון (כי הרי האם לא מנגנת בגיטרה ולופתת את יד הבת בעת ובעונה אחת). לא יודעת למה, אבל המעבר הזה הפריע לי. כאמור, התקטננות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו המלחמה השביעית *שלנו* כקולקטיב ששמו מדינת ישראל. ואגב, בניגוד לתומר ליכטש, אני חושב שהשיר בפירוש עוסק במתח בין הקולקטיבי לאישי, ובשינוי שהוא עבר במהלך שנות הציונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם מתעלמים לרגע מכל מה שכתוב בתוך הסוגריים נשארים עם "לקראת המלחמה השביעית שלנו ביחד נשב בבית קפה מעוצב בדקדנטיות אקספרימנטלית ונתלבט מה להזמין". לי זה בכל זאת נשמע כמו התיחסות לענבל ואמא שלה. מי יישב בבית הקפה- הקולקטיב? (זה יהיה וואחד בית קפה!) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |