 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפני כמה שנים, אני לא זוכר מתי, חבר שלח לי שתיים מן הביקורות שעידו כתב על Deep Space Nine. קראתי, נהניתי להפליא, וחשבתי לעצמי: "וואו! איזה בנאדם מבריק! אני חייב להרים לו טלפון...". אז התקשרתי אליו, ואמרתי: "צ'מע, דיס איז גרייט סטאף! לא מספיק שרק אולטינט יהנו מזה." "עזוב," הוא אמר. "זה סתם משהו שאני כותב בשבילי ובשביל החברים שלי." התעקשתי. "עידו, הביקורות שלך פשוט מעולות...אני רוצה שנשים אותם על הרשת כך שכולם יוכלו לראות אותם." לא היה קל לשכנע אותו. הוא היה נורא צנוע. החלטנו לבסוף לעשות משהו ביחד. לצערי, איפשהו במהלך הדרך, העיסוקים של שנינו הפריעו למטרה, DS9 הפסיקה להיות משודרת בארץ, והרעיון נכנס למגירה. אבל מבחינתי לא היה כל ספק - אני עם עידו עוד אעשה משהו. עידו היה נתקל בי תמיד, עם המון מה לומר. אני זוכר שאם הייתי עסוק, הוא היה ממשיך הלאה באותה מהירות בה הגיע, אותה מהירות בה דיבר, ומוצא אנשים אחרים להצחיק עם איזו שנינות או לספר להם באריכות רבה על תכונות גזע חיזרי זה או אחר. אני לא אעשה יותר שום דבר עם עידו. האיש הקטן, התזזיתי, החמוד והמצחיק הזה כבר לא איתנו. האיש המבריק, המשכיל, האינטליגנטי הזה לא יכתוב עוד שום דבר "בשבילו ובשביל החברים שלו". החברים שלו. עשרות אנשים שפגשו אותו בצבא, או מתרוצץ בעליצות בכנסי המד"ב, או דרך הכתיבה שלו, או דרך האינטרנט, שפגשו אותו IRL או שלא ראו אותו מעולם. לנו זה כואב. אז ביי עידו. ויהא השוורץ עמך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |