 |
תמיד היית אחד האנשים שהיו שם. כתבת באולטי, הגעת לפגישות, גם לפגישות פסיכוטיות, למסיבות שהיו לי, אפילו לגשר ביום כיפור הגעת פעם אחת. או פעמיים. הזמן שחלף מקשה עלי את הזכרון. ותמיד, אבל ממש תמיד, היה לך חיוך שמח על הפנים. היית היפראקטיבי, רץ מפה לשם, לא חושש להיראות מגוחך, לא חושש לצחוק על עצמך, לא מהסס להפגין את טעמך במוסיקה, שהיה גם טעמי, אבל לא ממש מה ששאר הסביבה החשיבה כדבר איכותי. אני זוכרת את מסיבת הגיוס שלך - הזכרון הראשון שלי ממך, למען האמת.
תמיד היית שם בתור אדם שאפשר לפנות אליו. שאפשר לומר לו דברים. ידעתי שתחת מעטה השובבות מסתתרת נפש רגישה. כולנו ידענו את זה. לא ממש נקלט לי שאתה איננו, שלעולם לא תחייך אלי יותר דרך האייסיקיו, או בחיים. וזה עצוב לי כ''כ... עידו, היית אדם גדול. אני אתגעגע נורא.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש