|
אפשר להשוות למקרה של עו"ד אחר (אין ספק שפוטין בקיא בכתבי שייקספיר), סרגיי מגניטסקי. הוא נשכר ע"י חברת ההשקעות הבריטית הרמיטג' כדי לחקור אי סדרים כספיים בהשקעותיה ברוסיה. לרוע מזלו, לא רק שהוא גילה הונאת ענק של השלטון, שפוטין, כך התברר אחרי שנים, היה אחד ממוטביה, אלא שהוא גם סירב בעקשנות לתלות את השחיתות במעסיקו הבריטי.
גם במקרה זה לא צלחו נסיונות השילטון להביא למוות נסיבתי מהיר מספיק: "הוגשו לו מזון מקולקל ומים מזוהמים לשתייה, נמנעו ממנו מקלחת או שיחת טלפון עם אמו, אשתו או ילדיו, ובחורף הוא הוחזק בתא יחיד ללא זכוכית וללא חימום. בקיץ 2009 הוא כבר לא היה מסוגל לאכול ואובחן עם אבנים בכליות, דלקת בלבלב ועוד מרעין בישין. נקבע לו ניתוח, אבל שבוע לפניו מאן דהו הורה להעביר אותו למתקן מעצר אחר ("בוטירקה"), שבו אין תנאים רפואיים כלל ... בנובמבר, כשכבר גסס, התקבלה הוראה לשלוח אותו בחזרה למתקן המעצר הראשון. עם הגעתו ל"מטרוסקאיה טישינה" נכבל מגניטסקי למיטה והוכה באלות ... לא נותר אלא לקבוע את מותו." - David Baron
בזמן שהותו בכלא, יש ציין, כתב מגניטסקי 400 תלונות לרשויות. מעניין שכמו במשטרים קומוניסטיים (ברה"מ, קובה), הרבה מן הקורבנות מאמינים עד הרגע האחרון שהמנהיג או המערכת הם בסה"כ בסדר, אלא שהם פשוט אינם מודעים לעובדות המקרה ולאופן בו פועלים פקודיהם. מה המנגנון המנטלי שמביא לכך?
אפשרות אחת היא פשוט חוסר מידע - משטר אימה מן הסוג שנדיר מאוד היסטורית וכמוהו נמצא כעת רק בצפון קוריאה, כזה שמביא לכך שגם בין חברים ובתוך המשפחה נהוגה צנזורה עצמית, מה שבסופו של דבר מותיר רק את ערוצי המידע של השלטון. לא זה המצב ברוסיה. אפשרות נוספת היא רמיה עצמית, מן הסוג בו נתקלתי ב"אמנות הבישול הסובייטי", שם הסתירה שבין המחסור בחנויות לבין השפע המפתה והעקבי בתקשורת ובספר הבישול, הצליחה לטבוע דווקא חותם של שפע בחלק מנפשו של ההומו-סובייטיקוס. אפשרות שלישית קשורה בתקווה מבוססת, שכן ברוב המקרים הרשויות פועלות באופן סביר, שכן אחרת לא ניתן כלל לקיים מדינה. כשלא, אז אם אתה נאבק, ברוב המקרים יש אפשרות לשיפור. אלא אם, נגיד אחד לאלף ומסיבה שקשה לצפותה מראש, זה הכל מלמעלה.
|
|