 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה באמת נוח רגשית להאשים את התאגידים, וגם נכון, ועדיין אני תוהה אם נכון לפטור מאשמה את הציבור. זה קצת מצריך ניחושים על היסטוריה אלטרנטיבית: נניח שהתאגידים לא היו מפזרים מסך פחמן תודעתי, הפתרון המתבקש בדמות מס פחמן היה מן הסתם מביא לירידה ברמת החיים של כולם, ומן הסתם היו מגזרים שהיו נפגעים יותר מאחרים. האם זה היה מצליח לעבור, חרף השילוב הנורא של טרגדיית המרעה המשותף עם תלותן של הממשלות הדמוקרטיות בתמיכת הציבור, ורגישותן למגזרים? איכשהו הקורונה, וגם ההתנהלות בשנים האחרונות כשאסון האקלים כבר נהיה ברור, גורמות לי לפקפק. זה לא פוטר מאשמה את התאגידים, שלא נתנו צ'אנס לניסיון... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה היה מביא את החברת האלה לנקודה שכבר כדאי להן לעבור לאנרגיה גרעינית, ואידך זיל גמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה טוען אנלוגי להטלת האשמה על ציבור המעשנים, שלא עשו מספיק ספורט ולכן לקו בסרטן. כמה שחושבים על זה, הטיעון נראה יותר מקומם ומפוקפק מוסרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות מאז שאני זוכר את עצמי, נניח תחילת שנות השמונים, ידוע לכולם שעישון מזיק. את מי שממשיך לעשן מאז אני מאשים, עם נסיבות מקלות כי זה ממכר. את מי שמתחיל לעשן מאז אני מאשים נקודה. אני ממשיך להאשים גם את חברות הטבק שממשיכות לפרסם סיגריות, ואת השיטה החברתית-כלכלית שלנו שבה זה לגיטימי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק שיחס האשמה(/תועלת) אינדיבידואל/איגוד הרבה יותר חזק בעישון - מי שמפסיק לעשן מקטין את סיכויי המחלה והתמותה האישיים שלו בעשרות אחוזים. מי שעובר לכלים רב-פעמיים ומפסיק לטוס לחו"ל מקטין את סיכויי הפגיעה שלו במיליארדית האחוז, דה-פקטו באפס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן וכאמור, משבר האקלים הוא טרגדיית המרעה המשותף במלוא תפארתה. ולכן הפתרונות חייבים להיות ברמת המדינות ומעלה, ולכן אני חוזר בי במידה רבה מהאשמת הציבור. אני עדיין בספק האם המצב היה טוב בהרבה אלמלא פשעי התאגידים, אבל לציבור לא ניתנה הזדמנות מספיקה לבחור בין טוב לרע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו שלמדתי על המושג של טרגדיית המרעה המשותף, רק גבר צערי על הבורות שלי בכלכלה. המודל הזה מתאר בצורה תמציתית ובהירה את הדילמה של שריפת דלקים פוסיליים וההתחממות הגלובלית. מצד שני, רדוקציה של בעיה למנגנונים כלכליים, בפרט של שוק חופשי, כמעט תמיד מרחיקה אותנו מן הפתרונות האפשריים. כשל שוק הלימונים (מידע א-סימטרי) מסביר כל כך יפה את הבעייה של שוק ביטוחי הבריאות, שנוצר רושם שזו בעיה בלתי פתירה. בפועל מדינות לא מעטות (כולל מדינות של שו"ח) פתרו את הבעיה באופן סביר פלוס (למשל ישראל). כל מה שהיה צריך להבין הוא שכשלים הם אחת הסיבות לקיום ממשל מרכזי בכלכלה. הסיבה שהאובמהקייר נכשל בצורה כל כך אסונית לא היה כשל הלימונים או כל כשל כלכלי אחר, אלא כשל המבנה הפוליטי בדמוקרטיות מסויימות היוצר מצב של חוסר משילות כאשר הקיטוב הפוליטי קרוב מדי לאיזון. האסון הזה הוחמר ע"י חוסר המזל של טיבריוס וקליגולה בבית הלבן (אובמה וטראמפ). גם באובמהקייר וגם בהתחממות הגלובלית, אובמה נעדר את הניסיון ודקות האבחנה של המדינאים המצליחים היודעים שלפעמים העדר פיתרון עדיף על פיתרון גרוע. העדר פיתרון לפחות אינו חוסם את הדרך להופעת פיתרון בעוד פיתרון גרוע מבזבז את מרווח הזמן שיש לפני האל-חזור והופך פתרונות למאוחרים וחלשים מדי. אובמה הכיר בצדקת הטענה של מדינות כמו הודו, סין ורוסיה שאי אפשר לדרוש מהן את אותו קיצוץ שנדרש מן המדינות המפותחות שבהן רמת החיים גבוהה יותר. אלא שהפיתרון היה צריך להיות שהעולם המפותח יסוג ברמת חייו הרבה והאחרים יסוגו מעט ולא שארה"ב תיסוג מעט והאחרות בכלל לא. אובמה מן הסתם נרתע מפיתרון שהיה נראה כ-loose-loose לכולם. במידה ואזרחי ארה"ב היו דוחים את הפיתרון, האשמה היתה עליהם ולא עליו. בפועל מה שקרה היה שאזרחי ארה"ב דחו את ההצעה להצטמצם מעט מתוך הסיבה הדי חזקה שרוב הסיכויים היו שהפיתרון הזה ממילא לא היה מספיק דרמטי כדי לפתור את הבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על האבחנה היפה בעניין העדיפות של חוסר פתרון על פתרון גרוע. אוסיף עוד שארה"ב מקדשת את הצמיחה הכלכלית. מתישהו בסוף שנות התשעים או תחילת האלפיים המיתון הפך שם למילה גסה. טאבו. ההיבריס של שבירת המחזור הכלכלי של מיתון-צמיחה הוביל לטירוף המאקרו כלכלי הנוכחי של עשרות טריליוני דולרים שנשפכו לשווקים מאז 2011 רק כדי לייצר צמיחה מקרטעת, מראית עין של צמיחה שבפועל רק חלק קטן ממשקי הבית השתתפו בה. לרדת בכוונה ברמת החיים, ולא משנה לאיזו מטרה, זו שבירת טאבו. זה Unamerican. אולי דווקא אחרי שזריקת הזין הגיעה לשיא אצל טראמפ התנועה הנגדית תתחיל לצבור מומנטום ולהוביל בסוף לשבירת טאבו הצמיחה וקידוש ערכים אחרים- קיימות, נניח. אפשר רק לקוות שהמשבר הכלכלי האדיר שיגיע עם ה unwinding של כל העיוותים שנבנו בשני העשורים האחרונים בכלכלה האמריקאית והעולמית יפגע יותר בחברות מאשר במשקי הבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שתמצא בכל ההיסטוריה משבר כלכלי שהחברות נפגעו הוא יותר ממשקי הבית. (זה נשמע לי שהמצב ההפוך הוא כמעט טאוטולוגי - בסוף מי שנפגע הם תמיד אנשים פרטיים, לא?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן טבעי ההתייחסות שלנו לפגיעה במשקי בית- אובדן פרנסה וחסכונות- היא של פגיעה קשה יותר מאשר בחברות שמפסידות כסף. אבל אם משווים פשיטת רגל של חברה למוות של בנאדם אז היו בהיסטוריה משברים שפגעו יותר בחברות. היו גם תקופות של צמיחה שתרמו יותר לרווחת משקי הבית מאשר לגידול ברווחי החברות. אלא שבכמה עשורים האחרונים, עם התחזקות כוחם של התאגידים במשק על חשבון השחקנים האחרים, נראה שהם נפגעים פחות, וחלקם אף נהנים, בזמן מיתון, בזמן שמשקי הבית סובלים. כולי תקווה שמצב זה עומד בפני שינוי. ממשל ביידן עשה כמה צעדים אמיצים בכוון. נראה אם יצליח להשלים את המלאכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז"ן בזמן מלה"ע ה-II, יב"מ התפצלה ליב"מ ארה"ב ויב"מ גרמניה והסניף הגרמני המשיך להעביר תמלוגים לסניף האמריקני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שחברה מתפרקת אבל רוב עובדיה מצליחים להסתדר איכשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר על חברות גלובליות - הנזק הפיננסי למיליוני המושקעים במניות שלהם יכול להיות עצום. חישובי גב מעטפה הראו כמדומני שהציבור הישראלי הפסיד בעשור הקודם מיליארדים בפנסיות שלו ובהשקעות שלו מירידתה של טבע לבדה והשפעתה השלילית על ביצועי מדד ת"א 25. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד שתוקן החוק היו שכבות שלמות באוכלוסיה ללא פנסיה בכלל. עבור אלה, ולא רק עבורן, אבדן הפרנסה משמעותי בהרבה מאשר ירידה בשווי החסכונות לפנסיה. תחשוב ענבי זעם (המקורי). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |