 |
|
 |
||
|
||||
 |
נזכרתי במאמר הזה 15 שנים אחרי, והוא כנראה יותר רלוונטי מתמיד. סחטיין עליך שכ"ג "רוב סופרי המדע הבדיוני לא מציידים את הרובוטים האינטליגנטיים שלהם בתחושת כאב, אלא מטילים את הטיפול בטראומות על חלקים קוגניטיביים של המכונה, בנוסח החוק השלישי של אסימוב: "הרובוט חייב להגן על קיומו". לא ברור לי אם אי אפשר היה שהיצורים יפתחו מנגנון לא־חווייתי שישיג אותה תוצאה בפחות כאבים: מעין נורית אדומה שתידלק ותהבהב במקום הרגשת הכאב, נורית אדומה אחרת לרעב, נורית ירוקה במקום הרגשת ההנאה וכן הלאה. האורגניזם יכול היה לפעול לפי האיתותים הצבעוניים האלה באותה מידה של נחישות גם בלי האפקט החווייתי, לו המוח היה מחווט כראוי. כל תהליכי הלמידה שנלווים להרגשות הטובות והרעות שלנו יכלו להתבסס על אותן נוריות, בדיוק כמו אצל הרובוטים או אצל בעלי חיים ירודים ש(כנראה) באמת לא חווים כאב." ספר מד"ב מומלץ שמתעסק בדיוק אבל בדיוק בסוגיה הזאת הוא blind sight של Peter Watts. והוא גם כתוב היטב אז מומלץ בחום. הרצאה מומלצת ביוטיוב שבה הוא מדבר על הנושא ישירות: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי אני מרגיש חייב לתת המלצה נגדית - "ראייה עיוורת"1 הוא אחד מספרי המד"ב הגרועים שקראתי לאחרונה ובכלל. עמוס לעייפה במינוחים טכניים ארכניים וטרחניים, חלש בבניית העולם ההו-כה-מסובך של הספינה והאזור שבו מתרחשת רוב העלילה, חלש בבניית הדמויות ועוד יותר בבניית יחסים אמינים ביניהן, ובעיקר ממש שובר שיניים ומתיש לקריאה. וזה עוד בעברית (השובר שיניים). המון רעיונות מבטיחים, פילוסופיה שיכלה להיות מעניינת2 ושאר המצאות שיכלו להיות מרתקות, אבל כתוב פשוט איום. 1 וההסתייגות כאן היא שקראתי אותו בעברית, אז אולי התרגום הרס אותו. 2 או שלא, אני לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, עכשיו אני חייב לקרוא אותו (מחכה על המדף כבר זמן מה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממתין בכליון עיניים לביקורת שלך לכשתסיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיליון עיניים זה בסדר, אבל על נשימה עצורה לא הייתי ממליץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא זמן טוב לתסמינים נשימתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא ממש נהנתי ממנו. אפשר לקרוא אותו באופן חינמי באתר המחבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעומת זאת את ה "ממשך" (= ספר המשך שמתאר מה קורה במקביל במקום אחר ( מתחדישי המחבר)) echopraxia, לא אהבתי כל כך. בעצם לא ממש הבנתי מה קרה שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. נראה לי שהכחשת קיומו של רצון חופשי הפכה להיות הקונצנסוס של האתאיסטים-סקפטיים, לפחות אם לשפוט לפי הסרטונים שיוטיוב מציע לי. אגב, אפשר היה לתמצת את כל החלק הראשון (בעקבות שופנהואר) למשהו כמו: We are free to choose what we do, but not free to choose what we choose. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכ"ג יקר - ייתכן ותמצא עניין במה שלג'רי קוין יש להגיד על רצון חופשי (אני די בטוח שהתוודעתי לבלוג המצוין שלו בזכותך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אני קורא חלקים מהבלוג של קוין מה שלא עוזר לשפר את מצב הרוח הדכאוני שלי. דווקא הנקודה במרכז הפוסט שקישרת נראית לי פחות מעניינת (לעצלנים: השאלה אם מי שקופץ אל מותו מבניין בוער עושה את זה מרצונו, שנראית לי בעיקרה שאלה סמנטית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי, תודה, והמסקנה ברורה- לנו אין רצון חופשי אבל לנשים שלנו יש. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |