|
||||
|
||||
מוסיקה (בסמך חרוקה) אליזבתנית, בארוק, ווקאלית, פוגות של באך, יצירות של הנדל, טוב, די אני מפסיקה - אל תירו בבקשה. הקסם האפל של הבלוז, הצמרמורת כשמקשיבים לנינה סימון, ומנגד היצירות המוקדמות של סנטנה והאינגדה דוידה, שלא לדבר על הביטלס, שלא לדבר על בית השמש העולה. ומנגד, המוסיקה הברזילאית, השיר על כמה מתוק למות בים בקולו העוטף של דוריבל קאימי, הסמבה למיניה, הטנגו הארגנטיני, מרסדס סוסה, שירי העם היפהפיים של סרדניה. הקסם המוזר של הנשים הבולגריות ששרות בקול פאלסטו. ולאחרונה נחשפתי לקסמי המוסיקה הערבית, לאום כולתום ולשירים הנפלאים של פיירוז. ומקהלת הצבא האדום ואל תעזביני בשני הביצועים המקורי של ז'אק ברל והביצוע המזרחי (שיר הפתיחה של הבורגנים). והתחושה של מציאת אח אובד כשמקשיבים לפוליקר, והעצב והכאב בשיריו של אהוד בנאי, והכיסוים בשיר מישהו של יהודית רביץ, והיופי בשיר בוא ואשק לך בני האדם ושחקי שחקי, והליה לקיסריה. והשיתוף בין ד'אור ואנקרי, לשלמה בר, והשמחות, אוף. ונגעתי רק בקצה הצ'ופצ'יק. סקר סאדיסטי שרק מזוכיסטים משתתפים בו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |