 |
משום מה מזכיר לי (ולא לטובה) את מסעודה משדרות.
ומזכיר לי גם ידיד טוב שהיה לי פעם (אוהד, איפה אתה???) שעשה שנת שירות בירוחם בקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה. בזמנו רבין עמד לבקר בירוחם. העיר עטתה מחלצות, כל ילדי הגנים ובתי הספר לבשו כחול לבן חגיגי (זוכרים את ימי הזכרון של פעם?) והכינו שלטים גדולים: ברוך בואך ראש הממשלה, כה לחי ועוד.
כל העיר עמדה על הכביש הראשי והילדים הנרגשים עמדו ונמסו בחום הנגב מן הבוקר. ואז הגיעה השיירה. מכוניות מאבטחים לפני ואחרי הרכב המלכותי, השיירה חלפה ברחוב, חצתה את ירוחם ולא נצפתה עוד לעולם.
ומזכיר לי גם ספר של קובי אוז (עורב משהו, לא זוכרת במדויק) שבו ירוחם מהווה את העיר הגדולה שנוסעים אליה.
ובלי קשר לכתוב לעיל, אני יודעת שאסתי ואני נמנות על אילו ששוקלות ברצינות פרישה מהאייל, עקב ריבוי הארסיות הקטנונית. טוב, במקרה שלי (הנה שוב באה החשיפה האישית הדביקה שמזמינה ערסים למיניהם להגיב) זה גם בגלל שסוף-סוף יש לי גם חיים אמיתיים ששווים משהו מעבר לחיים הוירטואליים שהיוו לי מפלט בימים קשים (ע"ע דיקנס).
חבל, חבל שכאשר יש כבר משהו איכותי אחד במקום המזורגג (צנזורה!!!) הזה, תסמונת אוגוסט המהביל של ישראל משתלטת גם עליו, ורק התחלנו את יוני!
ובאשר לקיבוץ שלי, זה לא קיבוץ האם שלי. המקור נמצא בחוף השרון ומוציא אוטובוסים מלאים לכמה מטרות:
1. הפגנות פוליטיות (נחשו לאיזה כיוון)
2. קונצרטים
3. תערוכות
כן, אני סנובית, מה לעשות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש