 |
|
 |
||
|
||||
 |
למקרא הכתבה על הנער שנאשם בהריגת הפלשתינית נזכרתי לפתע בסיפור הישן הזה. יש בסיפור שלי קטע שעוסק באפשרות שטביעות אצבעותיי הגיעו למכתבים שלא אני כתבתי תוך כדי החקירה, מבלי שהייתי מודע לכך, ואפשר להסיק שאם יש כוונות רעות אצל החוקרים מאד קל להם לשתול ראיות כאלה. הנער הזה שהה בתנאים קשים במתקן של השב"כ ונמנעה ממנו שינה. כך סופר בתקשורת. נניח שהחוקרים נצלו את עייפותו ובעת שאפשרו לו לישון מעט לקחו ממנו דגימת רוק, למשל, ומרחו אותה על האבן. זה ממש לא בעיה. דרוש רק חוסר יושר ומוטיבציה גדולה למצוא ראיה. מרגע שהמחשבה הזאת החלה לנקר בראשי אין לי מנוח. ברור שמדובר כאן בחשד מאד כבד, שאפשר שאין בו כל ממש, אבל לא ראיתי שהסנגורים בכלל ניסו לבדוק כיוון כזה. ייתכן וחקירה ראשונית מהירה תוכל להפריך את האפשרות הזאת, למשל שיתברר שהאבן הייתה בידי חוקרים אחרים שלא היה להם שום מגע עם החשוד. אבל העובדה שאין שום התייחסות לאפשרות כזאת מטרידה את מנוחתי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שמנוחתך לא מוטרדת בגלל מקרים כאלו בדיוק שנעשים בחקירות פלסטינים. #אפרטהייד_זה_כאן# |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרת הלחץ בחקירת הנערים הייתה הוצאת הודאה, משום שלא הייתה להם ראייה אחרת לחשד שלהם. אני מניח שבחקירות של הפלשתינים אם יש לחץ מטרתו מציאת האמת, גילוי חשודים אחרים וכדומה ולא יצירת ראיות. האם אתה מכיר מקרים שבהם מחבלים לא הודו והורשעו רק על סמך הודאה? כשאני רואה אותם בבית המשפט הם תמיד מודים בחיוך רחב, ומתגאים במעשיהם. זה שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צורת החקירות השערורייתית של פלסטינים היא נוהל קבוע. בצדק מזדעקים על כך גם כשהיא מופעלת על נחקרים יהודים אבל לא שומעים מילה כאשר זה נעשה בגדר שגרה על פלסטינים. ההודאה היא לא הוכחה לביצוע המעשה כאשר היא נעשית בעינויים. לגבי מקרה הנערים, הסיבה שלא היו ראיות היא שנתנו לסביבתם להשמיד ראיות מצולמות במקום להחרים אותן לאלתר. אבל אל דאגה, במקום שבו יהודים מזוכים מחמת הספק, לפלסטינים לא היו מוותרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אי התייחסותך לתוכן דבריי הוא נוהל קבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט התייחסתי. ראה דבריי על ההודאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור האבן עם הדי אן אי של הנער נראה לי משמיעה ראשונה מופלא ומוזר וככל שנוספים פרטים התהיות מתרבות. לציבור מובא סיפור חלקי שבו חסרים פרטים שיכולים להשלים את התמונה. לפי עדות הבעל, לאחר הפגיעה הוא המשיך לנסוע והגיע לשטח הרשות הפלשתינית שם ניסו לטפל בנפגעת. היכן הייתה האבן הזאת כל הזמן? האם היא שברה את שמשת המכונית, הרגה את האישה ואחר כך קפצה החוצה? האם נשארה במכונית, ונמסרה לשב"כ על ידי המשטרה הפלשתינית? מניין היא צצה? היום מסתבר שהמכון הפתולוגי, שהחוקרים לא פנו אליו בתחילה בכלל ובצעו לדבריהם את בדיקת האבן במקום אחר, מוסר חוות דעת לפיה לא ייתכן שהאבן הזאת הרגה את האישה. והכי מוזר, פרקליטו של הנער, שמרואיין היום לרגל חוות הדעת הזאת, פולט תוך כדי דבריו "התברר שה די אן אי אינו של הנער", פסקה שמושמעת פעם אחת, מבלי שנשאלות שאלות הבהרה לפצצה הזאת, והיא נשארת תעלומה. כל הסיפור מוזר ולא מעורר אמון. אני חושב שהחוקרים חייבים הסבר לציבור. הם הפיצו את הסיפור הזה. שישלימו אותו, כדי שנבין מה בכלל הסיפור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניינת גם ידיעה זו. אבן שהושלכה למכונית ישראלית פגעה בה וחדרה לתוכה. האבן, כמובן, נשארה במכונית ולא עפה מהמכונית בנסיבות עלומות החוצה. כשהובאה למשטרה על ידי הנפגעים כדי שאפשר יהיה למצוא בעזרתה את הפוגעים, נאמר להם שלא ניתן לאסוף ראיות מאבן. גם תגובת המשטרה היום כשסיפורה של אבן משמש ראיה מרכזית ידוע לציבור, היא תגובה מוזרה וסתומה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |