 |
אין צורך להיות משפטן או מומחה לתקשורת כדי להבין כי חוקים המחוקקים נגד חופש הביטוי לרוב חוזרים ופוגעים במי שחוקק אותם. כך חוק שנחקק בתמיכת הימין הקיצוני כדי להגביל את חופש הביטוי של ח"כים ערבים ותמיכתם בהמשך האלימות, עלול בקלות להיות מופנה כנגד אותם מחוקקים עצמם, המדברים בגלוי על "טרנספר"- הצעה שהיא גזענית ואלימה בעליל, ושהדיבור עליה עשוי להיות מוגבל במסגרת חוקים מהסוג שעברו בכנסת. כך שכדאי מאוד לאותם מחוקקים לבדוק אם בכלל חקיקת חוקים אלו היא לטובתם.
אך מעבר לכך, על המחוקקים לשאול את עצמם אם החוק בר ביצוע בכלל, והאם הוא מסוגל כלל להשיג את מטרתו. זאת מכיוון ופעולה משפטית כנגד אדם בדרך כלל מגבירה את תשומת הלב התקשורתית אליו, ומאפשרת לו להפיץ את המסר שלו לקהל רחב יותר. תנועת הסרבנות שתפשה תאוצה בשנה החולפת הצליחה הגיעה לתודעה ציבורית רחבה דוקא בגלל הסנקציות הציבוריות והמשפטיות כנגד הסרבנים (שכבר אינם מכונים "משתמטים", עדות להצלחתם בהעברת המסר). כמו כן, פרשיית עזמי בשארה הצליחה להביא הצהרה שולית של פוליטיקאי שולי לכותרות העיתונים.
לאור זאת, כל בר דעת מבין שפעילות משפטית אינה הדרך היעילה ביותר לפעול כנגד גילויים של דעות אלימות או גזעניות. להפך, פעילות משפטית עלולה לגרום את התוצאה ההפוכה ולתת יותר פרסום וחשיבות לאלו שהחוק מנסה לפעול כנגדם.
מה ניתן לעשות, אם כן?
ובכן, התגובה הליברלית האינסטינקטיבית היא לטעון שפתיחות וסובלנות בתחום הבעת הדעות מאפשרת ויכוח בריא וחילופי דיעות מפרים. לפיכך, באותה מידה שדיעה גזענית ואלימה מקבלת פתחון פה, כך הויכוח הציבורי מאפשר לרוב המתון המתנגד לדיעות אלו לגבור עליהן בתוך מסגרת הדיון הדמוקרטי. ייתכן ופתיחות זו נחוצה כדי להתמודד עם השיח האלים הנפוץ בישראל כיום. אלא שחסרים כיום אנשים מכל הצדדים אשר יביעו עמדה נחרצת כנגד ההתבטאויות האלימות הנשמעות לא רק בהפגנות ובחוגים מצומצמים אלא בתוך מליאת הכנסת עצמה. ללא מרכיב זה של המשוואה, כל העמדה הליברלית קורסת, ומשאירה את זירת הדיון הציבורי פתוחה בפני הקיצוניים, האלימים והגזענים.
אין ספק כי החוקים שנחקקו בכנסת לא נועד להגן על המסגרת הדמוקרטית אלא להשתיק קולות מסויימים, קולותיהם של חברי הכנסת הערבים. וכך, במקום להתבטאות נחרצות נגד כל ביטוי של תמיכה באלימות, בחרו הח"כים שחוקקו את החוק לנקוט בפעולה של אלימות חקיקתית, צעד שכפי שציינתי נידון מראש לכישלון.
על כן, מה שדרוש כיום אינם חוקים שיחוקקו כנגד הביטוי, אלא קולות רבים יותר שיצאו כנגד השיח האלים, תוך שמירה על חופש הביטוי הדמוקרטי. דרושים ח"כים ערבים שיעבירו ביקורת על גילוי התמיכה באלימות הפלסטינית, בעודם פועלים למען המטרות הלאומיות והאזרחיות של הציבור הערבי. דרושים אנשי ימין, שישללו את הליטימציה מרעיון ה"טרנספר" בעודם קוראים לקו תקיף במאבק על עתיד המדינה. אנשים מתונים כאלו קיימים, אלא שהם עסוקים מדי בסולידריות עם המחנה שלהם מכדי להעביר את הביקורת הפנימית הנחוצה כדי לשמור על מסגרת הביטוי הדמוקרטי מבלי שזו תנוצל לרעה על ידי הקיצוניים. שהרי בלי אותם קולות מתונים שיהוו את רוב רובו של הדיון הציבורי, אין תוקף לקיומה של מסגרת חופש הביטוי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש