|
||||
|
||||
משום מה לא חשבנו בסקר הזה - לחלקנו לא היו עדיין ילדים - על האופציה הפופולרית "עובר, אלא אם יש ילדים קטנים (עם הוריהם, כנראה) ואז אני עומד, כדי לתת דוגמה, או כדי לא לקלקל להורים שמנסים ללמד". שזה מה שחשבתי הרבה זמן שראוי לעשות, אבל "מחלק מוסר", המדור הנחמד ב"הארץ", חושב שלא. |
|
||||
|
||||
שינית את דעתך בעקבות קריאת המדור בהארץ? |
|
||||
|
||||
וגם לי יש שאלה לירדן: בתור מבין (הרבה יותר ממני) בפילוסופיה, האם ההנמקות הפילוסופיות במדור הנ"ל שוות משהו? |
|
||||
|
||||
התשובה הקצרה שלי היא שהן שוות מעט מאוד, וזה הכי הרבה שאפשר לצפות לו. איך שאני רואה את זה, תחום האתיקה בפילוסופיה עדיין לא הצליח לעבור את שלב קאנט ובנתהם. כולם יודעים מזמן שלכל אחת מהשיטות האלה יש בעיות קשות, ועדיין לפעמים נותנים אחת מהן (גם מחלק מוסר לפעמים נותן) כנימוק שאמור לשכנע - כשהמסקנה מסתדרת עם האינטואיציה. ונדמה לי שזה מה שקורה גם במאמרים היותר יישומיים-ספציפיים שמחלק מוסר מצטט לפעמים - זה משכנע במידה שזה מתיישב עם אינטואיציות שהיו לנו עוד קודם. הסתמכות על אינטואיציה זה אולי כל מה שיש בכל תחומי הפילוסופיה. אבל בפילוסופיה של המדע או המתמטיקה או הלשון מוצאים טיעונים ממש מוצלחים ועמוקים שמסדרים היטב את התמונה בבעיה הנתונה, ומסתדרים עם כל האינטואיציות הבסיסיות, עד ששנתיים אחר כך בא פילוסוף אחר וממוטט את הבניין המפואר, הרי שבאתיקה, כך אני מתרשם, מלכחתילה השאיפות היום צנועות יותר - לעזור קצת לאיזו אינטואיציה (האם ילדים חייבים להוריהם) ולהראות שזה מסתדר "לוקלית" עם כמה אינטואיציות-אצבע אחרות, אבל בלי להתיימר לעגן את זה בעיקרון עמוק או בשיטה כוללת של אתיקה. (והשם ישמור מה קורה כשכן מנסים לעגן את זה בשיטה כוללת. אני חושב על דרק פרפיט, שנחשב אחד הפילוסופים החשובים של האתיקה בשבעים שנה האחרונות, ואם הבנתי נכון אז הוא קורא לכל אחד ואחת להוליד כמה ילדים שאתם רק יכולים; במונחי תוצאה-תועלת-"סכום אושר" (בנתהם) שבעה עשר ילדים זה אכן יותר טוב מששה עשר.) לאור הציפיות המאוד נמוכות שלי, אני נהנה לקרוא במדור תובנות לא לגמרי טריוואליות ולא לגמרי לא משכנעות על עניינים כמו חובות בין דוריות. |
|
||||
|
||||
תודה רבה. |
|
||||
|
||||
כן, די השתכנעתי שאין בעיה מוסרית לחצות במצב הזה. מצד שני, כותב המדור אומר בחטף שגם אין בעיה מוסרית לעמוד. אז נראה לי שתיאורטית ארשה לעצמי לחצות, ומעשית אהיה פחדן ממה יחשוב עלי ההורה ההוא, ואעמוד... |
|
||||
|
||||
כאן נכנס אלמנט שלא השתתף בסקר, לפחות אצלי: כמה אני ממהר. אם אני בלחץ אטומי להגיע לגן לשחרר את הילדה, האיש האדום ברמזור ייראה ירקרק יותר באין תנועה1. ואם אני משוטט בעיר לתומי ביום חופש אביבי ושלו, אעמוד בשקט ברמזור ואהנה מציוץ הציפורים שעל עצי השדרה. או בהכללה - השיקול המוסרי מושפע מאד מהרווח/הפסד הטמונים בהחלטה באותו רגע. 1 ולא, לא בגלל אפקט דופלר, גם כשאני ממהר אני לא *כל כך* ממהר. |
|
||||
|
||||
רק אומרת: גם דוגמה רעה היא דוגמה ("אמא, תראי, האיש הזה חוצה באדום, הוא לא בסדר!" "נכון, בני"). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |