 |
שאלת האישיות מול התנועה (ההיסטורית) היא באמת שאלה כבדה. אבל דוקא לשאלה הספציפית על היטלר יש תשובות די משכנעות.
התשובה מתחלקת לשניים. השאלה הראשונה היא בדבר החשיבות של היטלר האישי לשלטון התנועה הנאצית בגרמניה. כאן התשובה היא שהיטלר האישיות היה כנראה חיוני. ההוכחות שיש לי לטעון בפניך הן שתיים (לפחות). ראשית, במשך כל תקופת שלטונה של המפלגה הנאצית האהדה האישית להיטלר היתה יותר גדולה מאשר למפלגה. היחסים בין האהדה לפיהרר לאהדה למפלגה השתנו במהלך הזמן, אבל אפילו ברגעי השיא של האהדה למפלגה (בסוף 1940) היא פיגרה בהרבה אחר האהדה לפיהרר ונראה ששם המפלגה הרויחה בגלל הישגיו של האיש ולא בגלל מעשיה ותדמיתה שלה. מעניין בנקודה זו לציין כי אחד מרגעי השפל של האהדה למפלגה בתקופת שלפני 1942, היה ליל הבדולח (1938). הנתונים של האהדה היחסית קיימים, מכיוון שמשטרת המדינה (SOPADE) ניהלה מעקב קבוע והגישה דוחות חדשיים על הלכי הרוח הללו. ההוכחה השנייה, נוגעת לקשר העשרים ביולי 1944. למרות שבאופוזיציה הגרמנית (ובפרט בקרב תומכיה בוורמאכט שנשבעו שבועת אמונים אישית לפיהרר) היתה התנגדות די רחבה להתנקשות בהיטלר (קיוו להדיחו ולהעמידו לדין משפטי), בסופו של דבר, אפילו המתנגדים הגדולים להתנקשות (כמו גרדלר וג'יימס פון מולטקה) נאלצו להשלים עם ההבנה שלא ניתן לתפוס את השלטון בגרמניה ללא חיסול אישי של היטלר. בפועל נראה גם שקשר ה-20 ביולי נכשל בגלל שהיטלר שרד את הפצצה של הקושרים. בסופו של דבר, טלפון ושיחה אישית מהיטלר היא ששכנעה את מפקד הס"ס-גסטפו לאסור את מנהיגי הקשר.
החלק השני של השאלה נוגע לתפקיד האישי של היטלר בהשמדת יהודי אירופה. כאן ההוכחות פחות מכריעות אבל נטייתי היא להגיד שכאן הכריעה דוקא התנועה הנאצית ולאו דוקא האישיות של היטלר או של מנהיג בכיר אחר (הגישה הפונקציונאליסטית). הקשיים בשיקול כאן נובעים מכך שתהליכי ההחלטה ברייך השלישי היו חשאיים וסמויים מן העין. למרות שהיום אנו יודעים שהיטלר היה מעורב אישית ביוזמה של ליל הבדולח וידע בין ברמת התכנון ובין ברמת דיווח התוצאות על כל פרט ופרט במהלך הפרעות, בכל זאת הרושם של העם הגרמני באותה תקופה היה שמדובר ביוזמה מקומית ועצמאית של אנשי הס"א. בעוד יוקרתה של המפלגה נפגעה קשות בגלל הארועים, יוקרתו האישית של היטלר רק גברה לאחר שהוא נתפס כמי שהפסיק את ההשתוללות הפראית והמקומית של "קומץ" הביריונים הנאציים והחליף אותה בפעולה מתואמת ומסודרת של המדינה (החוקים האנטי יהודיים החדשים של דצ' 1938). תופעות מעין זה גורמים לאנשים לחשוב שהיטלר עמד אישית מאחורי מפעל ההשמדה. דעתי שונה. אני מאמין שהיתה הוראה אישית חשאית של היטלר לגרינג ולהימלר על תחילת השמדת היהודים (באיזשהו תאריך ב-1941). דא עקא שבזמן זה כבר הושמדו כמיליון וחצי מיהודי רוסיה ופולין בפעולות של האיינזאץ קומנדו ומשתפי פעולה לא גרמניים במחנות ריכוז (לא השמדה), בפוגרומים, באקציות ובמשאיות גז. למעשה מפעל ההשמדה המתועשת של יהודים ואחרים היה המשך טבעי של הברבריזציה של המלחמה הטוטאלית בבריה"מ (הגישה האינטנציונאליסטית). רבים נוטים להצביע על ועידת ואנזה כמקום בו תוכננה והותנעה השמדת היהודים. בפועל, אאל"ט המונח השמדה בגז אפילו לא עלה בדיוני הועידה. למעשה היתה זו פגישה בירוקראטית ביזמת היידריך שהסמכתו בעניין בא מגרינג והימלר (כאשר היטלר כלל לא נזכר). מטרת הועידה היתה לקבוע כי הטיפול בבעיית היהודים הוא בסמכותם של היידריך והס"ס-גסטפו וכל המשרדים האחרים צריכים לשתף עמו פעולה ולהיות כפופים להוראותיו. למעשה גם היום לא ברור אם הוראת היטלר על השמדת היהודים ניתנה לפני או אחרי הועידה. למיטב ידיעתי לא קיים שום תיעוד לכך שהיטלר (או גרינג או הימלר) נאלצו לתת הוראה למישהו לשתף פעולה עם השמדת היהודית למרות התנגדותו.
נראה שכל מפעל ההשמדה הורתו ופעולתו ביוזמות בתוך הס"ס-גסטפו והגורמים הבכירים במפלגה הנאצית שפעלו מתוך כוונה לקלוע לכוונותיו של הפיהרר, להצטיין בעיניו ולשפר את מעמדם בהרארכיית השלטון. בתוך אוירת החירום והמלחמה הטוטאלית באוייב, אוירת הנטישה המוחלטת של העקרונות האנושיים לטובת הביטחון והאינטרסים של המדינה, לא היתה בעצם שום התנגדות של ממש למפעל ההשמדה ולכן לא היה צורך בהתערבות אישית של גורמים בכירים כדי ליזום/לקיים אותו.
אם מנסים לסקור את ההתנגדות לפעולות נגד היהודים ברייך הגרמני, אפשר לקטלג אותה לשני מחלקות. היתה התנגדות בקרב האופוזיציה שהיתה חלק מן ההתנגדות הכללית לנאציזם. מאחר וברייך השלישי לא היה לאופוזיציה שום כוח פוליטי, להתנגדות הזו לא היתה משמעות מעשית. המחלקה השנייה היתה של התנגדות אישית של אישים בכירים או מקורביהם. נדמה לי שאשתו של שר הנוער הנאצי פון שיראך נסתה למחות בפני היטלר על היחס ליהודי וינה. במקרים אלו די היה בכך שרמזו למתנגדים האלו כי היטלר עומד מאחורי הצעדים נגד היהודים, כדי לחסום את פיהם. בכל אופן, מעולם לא הופיע צורך קריטי של בכירי השלטון הנאצי לצאת ולתמוך בגלוי במפעל ההשמדה.
הנה כי כן, מה שאיפשר את מפעל ההשמדה היה אוירת ההפקרות המוסרית וביטול המעצורים והחסמים האנושיים של כלל העם הגרמני ולא תוכניות או יוזמות של בכירי השלטון הנאצי. בראייה פילוסופית והיסטורית, חנה ארנדט טעתה בגדול כאשר תארה את אייכמן כבורג חסר תודעה במכונת ההשמדה הנאצית. מי שהניע והפעיל את מכונת ההשמדה היו אנשים ברמה של אייכמן. ארנדט לא זיכתה את אייכמן ולא התנגדה לגזר הדין. היא התנגדה להטלת האחריות לשואה על כתפיו. בתמונת ראי, אני לא מזכה את המוני העם הגרמני ובודאי לא את בכיריו (היטלר/גרינג/גבלס/הימלר), אבל את האחריות למפעל עצמו אני מטיל על דרגי הביניים שאיש מלבד עצמם לא כפה עליהם להפעיל את המכונה הזו. ולראייה, הבכירים שהזכרתי קודם מעולם לא נאלצו לתת לאף אחד הוראה חתומה בכתב לעשות מה שעשה. כניגוד לכך, צריך להזכיר את הנחיות המטכ"ל הגרמני (OKW) לוורמאכט בנוגע לאופן ניהול המערכה בבריה"מ (הוראת הקומיסרים וכיוב'). שם נתנו מפקדי הוורמאכט (קייטל, רייכנאו ואחרים) הוראות מפורשות בכתב בניגוד לאמנות בינלאומיות שגרמניה היתה חתומה עליהן וזאת לאחר שהיטלר באופן אישי ובפומבי הנחה אותם לעשות כך (וזאת ע"פ עדותו של האלדר מפקד כוחות היבשה במזרח שאולי היה ואולי לא מתומכי האופוזיציה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש