 |
קפיצה ל-2016. טיסה לחו"ל היא כבר מזמן לא מאורע מכונן, אלא "קפיצה קטנה" לבילוי סופשבוע, שאינה שמורה רק לחברי הברנז'ה התל אביבית, אלא ל"עמך". אז מה יש לנציג העם הפשוט, דדי דדון, לומר על רודוס (במילותיהם של צוות הכותבים מהמצליחים של התקופה)? רודוס - בלאגן ברודוס, רק אני ולוקוס, אבל - חמש מאות רוסים - המפלט מהרוסית, שוודאי נוכחת ביומיום של העם הפשוט, שאותו ביקש גיבור השיר למצוא שם, לא נמצא, גם לא ברודוס. רק בבית, אחרי שהוא חוזר בטיסה 351, כשהוא כבר יודע שנוחתים ב 6 בבן גוריון - המקום היחיד בעולם שבו הוא לא צריך דרכון כי אפשר לשים ת'יד במכונה. כמעט עשרים שנה אחרי מיקיאגי באממסטרדם, והכל השתנה, אפילו ביקורת הדרכונים.
השיר מספר סיפור קצר ומאוד מדוקדק, ממש כמו הריאליזם הצרפתי של המאה ה-19, תיאורים קטנים, מס' הטיסה, שמה של הנהגת, ובמקרה של דדי דדון אנחנו רואים באמת איך המגמה הזאת מובאת לידי אבסורד, למשל הגריי-גוס שהוא מזמין ברודוס.
במידה רבה השיר הוא לא פארודיה, מהסיבה שגם השירים שעליהם הוא לכאורה מסתלבט הם כבר שירים עם הרבה מאוד הומור עצמי ומודעות עצמית, ואלו שירים שבאותה מידה שהם מזרחיים - הם קודם כל שירי פופ. פופ שבאמת בא לעשות כיף, לעוף על החיים.
החידוש הגדול שהמוזיקה הים תיכונית הביאה לתרבות הישראלית הוא היעדר היומרנות והיעדר הדכדוך הקיומי שעטף את המוזיקה הברנז'אית התל אביבית מאז ומתמיד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש