|
||||
|
||||
הנה שאלה שקצת מטרידה אותי, כי הנטייה הטבעית היא לתמוך במדע. אני מבין שלטווח בינוני וארוך האנושות מרוויחה מהצלחה של מחקר בסיסי, אבל עד כמה מדינת ישראל מרוויחה מכך שהמחקר הבסיסי יהיה בה ולא במקום אחר? האם התועלת (למדינת ישראל!) עולה על מה שהיה מושג אילו היתה גורמת לחלק ממוחות מצוינים אלו לפנות לאפיקים שמייצרים כסף ומקומות עבודה? כמובן, אחרים היו בורחים למקום בו מעודדים את מה שהם באמת רוצים לעשות. |
|
||||
|
||||
על פי הבנק העולמי שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח מתוך התמ"ג בארץ הוא הגבוה ביותר בעולם. לא יודע לומר אם אחד הוא הגורם והשני הוא התוצאה (אני חושב שלא), אבל יכול להיות שיש משהו בתנאים בארץ שתומך בעשייה מדעית שהיא לפחות טובה. |
|
||||
|
||||
זה שמישהו אחר עשה מחקר ופירסם אותו, לא אומר שאתה (או מישהו אחר) אוטומטית מבין. לרוב צריך שמישהו אחר, שגם הוא עושה מחקר בסיסי, יקרא את המחקר - וגם זה לא מספיק. אם יש מחקר בסיסי, אז זה אומר שיש מישהו - לרוב כמה מישהו - שמבין את המחקר הבסיסי הזה ברמה גבוהה, ומחקר בסיסי שאחרים עושים, ויכול להעביר את הידע הלאה או להשתמש בו. מכיוון שהמחקר הבסיסי הזה מהווה בסיס לפיתוחים טכנולוגיים, ואנחנו רוצים פיתוחים טכנולוגיים ברמה גבוהה בארץ - אז חשוב שיהיה מחקר בסיסי ברמה גבוהה והרבה בארץ. |
|
||||
|
||||
הפיזיקאי התיאורטי שון קארול כותב, באמצעות הסיפור של המדענים שהשתתפו בחקר מכניזם היגס, ש"פרס נובל שניתן ליחידים הוא גם סמל למאמץ של רבים". |
|
||||
|
||||
בעצם מה שהוא כותב הפוך ממה שהבנתי מהתגובה שלך - הוא כותב שראוי לשנות את חוקי הפרס כך שינתנו למוסדות ולשיתופי פעולה של מאות מדענים, במקום לתת אותו רק לשני תיאורטיקאים (ראויים בפני עצמם) ובכך לעמעם במידת מה את תרומתם של אלפי האחרים. לגבי הציטוט שלך, יותר מדויק לומר שהוא טוען ש'ראוי היה לראות את הפרס שהוענק כסמל מאמץ של רבים', אבל הוא לא חושב שזהו המצב הקיים ושהוא תקין בעיניו. |
|
||||
|
||||
כבר יש פחות מחקר בסיסי ''טהור'' (מהסוג שאמור לעבור לפסים מעשיים מתישהו) ויותר ויותר שיתופי פעולה של אקדמיה-תאגידי טכנולוגיה ולעתים אקדמיה-תאגידים-ממשלה. זה לא אומר שכל המחקר מוטה לכיוון היישומים הנחוצים לתעשייה הטכנולוגית, יש פנים לכאן ולכאן. אבל מבחינת דרכי העבודה, בארה''ב וגם לעתים בישראל, יש פרויקטים ארוכי טווח שבהם כל צד תורם חלק, יש עבודה משותפת וזליגה הדדית, כאשר המחקר מתבצע בתוך האונ' (עם חלוקה זו או אחרת של התמלוגים והקניין הרוחני). |
|
||||
|
||||
ואחד הזוכים מחזק את מה שאמרת בראיון איתו: "אחד השימושים שהוועדה הסתכלה עליהם זה בתכנון של תרופות. לפני 25 שנה עזרתי לחברה מסוימת לתכנן נוגדנים אנושיים. זה נהפך לעניין מאוד גדול, אני חושב שהשוק של התרופות האלה היום זה 20 מיליארד דולר, הרבה מאוד כסף. יש היום הרבה תרופות שמבוססות על זה, אתה מייצר נוגדנים לתאי סרטן בעכבר ואז משנה אותם עבור בני אדם. אלה תרופות מאוד יקרות ומאוד מצליחות, זה משהו שנעשה על בסיס חישובים שעשיתי עוד במכון ויצמן. בישראל היו לי את הרעיונות, אבל כאן היה יותר יישום. פגשתי כאן כמה חבר'ה שרצו להקים חברה, ביקשו שאני אייעץ והם כתבו פטנטים שמבוססים על החישובים האלה. עד היום החברה מקבלת משהו כמו חצי מיליארד דולר בשנה מזה". |
|
||||
|
||||
נו, אם האוניברסיטה גם מרוויחה מזה זה עוד יותר טוב. אולי אפילו לא צריך מימון ציבורי. |
|
||||
|
||||
אחת הבעיות היא שכשאתה רוצה להרוויח מהמחקר הזה משתלם לך שעמיתיך לא יבינו את פרטיו יותר מדי ואולי לא יהיה לך אותו חוקר חביב שעוזר לך להבין את פרטי המחקר. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |