 |
ביקורת על הספר מאת יובל אלבשן, שידוע בפעילותו החברתית בארץ אבל מתברר שהוא גם פעיל בארגון סיוע בינלאומי. מצד אחד הוא מסכים עם כל הטענות של פולמן נגד ארגוני הסיוע, מצד שני -
"אף על פי שאני מסכים עם רוב התובנות של פולמן, הרגשתי שהיא לא ממש היתה בשטח לאורך זמן, ולכן קבעה בנחרצות קלה מדי מה נכון לעשות באותן סיטואציות. כמי שעובד כבר שנים רבות בשטח, אני יודע כמה קשה לא להגיש סיוע גם כשאתה מבין שלטווח ארוך אפשר שאתה מאריך את הסבל. כל מי שעובד לאורך זמן עם אנשים שהחיים קיללו אותם, יתקשה לוותר על הזכות להמתיק ולו לרגע אחד את חייהם. אפשר שזו טעות לטווח ארוך, אבל גם רגע אחד של חמלה וחסד שיכולתי לתת לאותו ילד נפאלי קטן, שאולי כבר למחרת מת משאיפת דבק מגע [אלבשן, כחלק מפעילות הארגון, מנע מתיירים לתת לילדים נדבות, שכנראה תשמשנה אותם לקניית דבק. בתחילת הכתבה הוא מספר על זעמו של אחד הילדים, ועל מבטו הנוקב שמלווה את אלבשן], הוא רגע של אנושיות, ועד היום אני מתחרט שגזלתי אותו ממנו."
ואילו אני תוהה מה זווית הראייה התקפה יותר מוסרית - זו האובייקטיבית המחפשת את הטוב לטווח ארוך, אבל מנתקת את עצמה רגשית מהמצב, או זו הסובייקטיבית שבאה במגע רגשי עם הקורבנות ולפעמים נכנעת ל- איך נקרא לזה - יצר הטוב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש