 |
|
 |
||
|
||||
 |
סטיבן פינקר טוען שקיים תהליך הסטורי של ירידה באלימות ובאכזריות. ירידה באלימות אישית, ירידה באכזריות בחברה ובענישה וגם ירידה במספר קורבנות של מלחמות. בהרצאה מוצגות השערות שונות שאולי מסבירות את התופעה: הקיום האנושי הופך מסודר ומאורגן יותר, ערך החיים הולך ועולה מפני שאיכות ותוחלת החיים עולה, התפתחות המסחר והתקשורת מעלים את התועלת שבשיתוף פעולה לעומת התועלת שבאלימות, מעגלי האמפטיה שלנו מתרחבים מפני שתהליכי הגלובליזציה מעניקים לנו זהות אנושית קוסמופוליטית. אני אוהב את ההסבר שלך כאילו מדובר ב"תגובת שוק", וכנראה שהוא גם הסבר נכון לאי הכרזת מלחמה. אבל יתכן שיש גם הסבר נוסף ומשלים. מלחמה צריך לשווק ללוחמים עצמם ולציבור. יתכן ששיטת השיווק מתאימה את עצמה לשינויים התרבותיים. בעידן שבו הזהות האתנית הייתה דומיננטית, בעידן שבו ערכי אומץ הלב ההקרבה והכבוד הלהיבו גברים להצטרף לגדודי מתנדבים, טבעי היה לצאת בהכרזת מלחמה טקסית ומכובדת נגד הקולקטיב העויין. בעידן הנוכחי נוח יותר לטעון שהמלחמה היא למעשה בבחינת סיוע הומניטרי לאוכלוסית האוייב, למשל סיוע שנועד לשחרר אותה משליטים לא רצויים, או מאירגוני טירור שמשתמשים באוכלוסיה. מדובר כמובן במלחמות של מדינות המערב נגד מדינות ברבריות. הבעיה שלנו בישראל היא שאנחנו נמצאים בעימות עם אוכלוסיות שברובן עדיין לא השתנו תרבותית. אני בטוח שאין שום בעיה בעולם הערבי לגייס גדודי מתנדבים למלחמה לאומנית נגד הקולקטיב שלנו, ואולי גרוע מכך למלחמת קודש דתית כפי שהיה בעידן שקדם לעידן הלאומי. מבחינה תרבותית אנחנו יושבים על הגדר רגל פה רגל שם. רובנו במערב, קבוצת ההתיחסות התרבותית והכלכלית שלנו היא המערב, אבל פיזית אנחנו תקועים באזור נחשל, וחייבים להיות מוכנים להתגייס למלחמה, אם יהיה בה צורך, כפי שעשו במערב עד אמצע המאה העשרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ירון, לא יצא לי לקרוא עדיין את ספרו של פינקר, אבל שמעתי עליו המון. למיטב ידיעתי, יש הרבה ביקורת על הספר, והמבקרים טוענים שהוא התעלם מעובדות לא נוחות - בעיקר מההרג ההמוני בשתי מלחמות העולם, כדי לייפות את המציאות. אני מסכים מאד עם ההסבר שלך, והוא ללא ספק הסבר משלים מצויין. לא הייתי קורא למדינות לא מערביות ''ברבריות'', כי אני לא בטוח עד כמה המונח היווני-רומאי-סיני הזה רלוונטי לימינו. שים לב שהכרזות מלחמה דווקא לא נפוצות במזרח התיכון, וההסברים למלחמות נוטים להיות או דתיים (שחרור פלסטין) או דומים לאלו שבמערב (למשל התערבותו של נאצר במלחמת האזרחים בתימן, כביכול למען שחרורה של האוכלוסייה המקומית מעריצות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את הספר; הבעיה היא שאני לא זוכר אותו טוב כל-כך. לי דווקא היה נדמה, אם זכרוני איננו מטעני, שהבעיה הייתה בנתונים שלו לגבי תקופות עבר, שלא לדבר על העובדה הלא זניחה בכלל שכשסופרים סכסוכים אלימים מאז מלחה"ע II לא מוצאים קו ישר כלפי מטה, אלא דווקא שיא בשנות השישים-שבעים המוקדמות, ואז ירידה, נפילה חדה אחרי 1991 ועליה שוב. עוד נקודה היא גם הבעיה, אם אני זוכר נכון, שבאי-קביעת שלבים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבאוסטרליה, ניו-זילנד או ארה"ב אין ממש היום סכסוכים אלימים בנוסח המאה ה-19, כי התהליך נגמר בהכרעה מוחצת. לארה"ב כבר אין מחלוקת גבולות עם האינדיאנים, ואין לה צורך במלחמות פנימיות; באוסטרליה האבוריג'ינים חוסלו במידה רבה לפני המאה העשרים, וכן הלאה. ועל כן יש ירידה מסויימת, מטבע הדברים, בלחימה מהסוג הזה בחלקים מסויימים של העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון שלך מזכיר לי את אחת מההערות של טוני ג'אדט ב"אחרי המלחמה" (יש לו המון הארות נפלאות בספר הזה): ששתי מלחמות העולם הסתיימו בטיהורים אתניים רחבי הקף (חלקם בעקבות המלחמה השניה) ולכן דווקא המלחמות הללו אפשרו חצי מאה של שלום אירופאי משום שהן פתרו את בעיית המיעוטים. לגבי פינסקר, אני זוכר את ההרצאה (את הספר לא קראתי עדיין) - אם אינני טועה הוא מדבר שם לא על שכיחותן של מלחמות אלא על היקף ההרג (יחסית לגודל האוכלוסיה). בספר הטיעון אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את ג'אדט קראתי; ייתכן בהחלט שגנבתי לו את הרעיון. לא, גם בספר הטיעון הוא על היקף ההרג (וגם פה, כשמנטרלים את מלחמת קוריאה, יש נתונים שמראים הרבה יותר קפיצות ונסיגות לאורך העשורים האחרונים). וגם פה, יש אפעס די ספק לגבי מהימנות הנתונים הישנים - שלא לדבר על, כמו במקרה המפורסם של הגרף הזה ספק גדול לגבי מידת הייצוגיות של החברות הנ"ל - וההגדרות ההיסטוריות שלו מתמיהות מאוד כל מי שהתעסק בהיסטוריה של הלחימה מאז מלחה"ע II. צריך כמובן לומר שהאלימות ירדה *מאז* מלחה"ע II, בממוצע - אבל השאלה איננה רק מה קרה בעשורים האחרונים, אלא האם אפשר למצוא מגמה מוחלטת. אני חושב שבמקרה כזה עלול להתברר, למשל, שהאלימות באפריקה בשנות התשעים של המאה ה-20 - כולל רואנדה וקונגו, למשל - רבה יותר בממוצע מהאלימות באפריקה בשנות החמישים של המאה העשרים (כולל אלג'יריה). לאורך הדורות, כפי שאמרתי, הבעיה היא בנתונים. יש המעריכים את הטבח של צבאותיו של ג'ינג'יס חאן בארבעים מליונים איש. אני מפקפק לא רק בנתון, אלא בעצם היכולת להעריך אותו. נאמר ככה: הייתי רוצה להאמין שפינקר צודק, אבל יש לי סיבות לחשוד שזה לא כזה פשוט. עוד בעיה היא, שמספיקה מלחמת עולם אחת או מלחמת שלושים שנה אחת כדי לשבש את כל המגמה למשך הרבה זמן. ואם חלילה הייתה קורה אחת כזו בימינו, ותולדות מלחה"ע הראשונה מראים כמה רחוק יכול להגיע סכסוך קטן שיצא משליטה, סטיבן פינקר היה נאלץ לכתוב ספר אחר לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המות שגרם ג'ינגיס חאן היה בחלק הגדול גם מוות עקיף. הריסת מערכות ההשקיה במסופוטמיה וטרנסאוקסניה למשל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוות עקיף עוד יותר קשה להעריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי רק סיכומים וביקורות על הספר- לכן הייתי מעדיף להשהות את השיפוט עד שאקרא את המחקר כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שזו בעיה של כל מי שמנסה ליצור תיאוריה גלובלית גורפת על פני ההיסטוריה כולה. הנתונים כאוטיים מדי ולא מתיישבים עם הסד התיאורטי, אז מחליקים, מתעלמים וקוטפים דובדבנים כדי ליצור תמונה ''יפה'' יותר. פינקר אינו הראשון ולא האחרון שעשה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא. המונח "ברבריות" בדיוק מתאים, שהרי כל מי שאינו כמונו ואינו דובר את שפתנו, הוא בהכרח ברברי. זה שסאלאדין אל איובי לימד את הקניבלים משפדי התינוקות ממע'ארת אל נועמן פרק בהלכות אבירות ודיני מלחמה זה כמובן היסטוריה לא רלאבנטית כאשר רוצים לתאר אוכלוסיה בעלת עבר של 1200 שנות תרבות עירונית מפותחת כעולם שלישי נחשל. רציתי רק להוסיף, שאולי הבחירה דוקא בהכרזות מלחמה היא פחות ממוצלחת. יש די הרבה הכרזות מלחמה גם היום ואני לא יודע כמה ההבדל בין מלחמה למבצע משמעותי מבחינת דיני המלחמה. דוגמה יותר חזקה (הנפוצה דוקא במקומותינו) היא אי הודאה במצב של כיבוש צבאי וסיפוח. אני יכול לחשוב על שתי דוגמאות לא עתיקות, בגין המכחיש את סיפוח רמה"ג תחת מסווה של החלת החוק הישראלי ורוסיה של פוטין אשר כבשה שטחים של גרוזיה במסווה של אוטונומיות אתניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תוכל לפרט דוגמאות להכרזות מלחמה בימינו? נדמה לי שטנישה פזאל בדקה את העניין במסד נתונים והוכיחה באותות ובמופתים שזה כמעט כבר לא קורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה דוגמאות כאן http://en.wikipedia.org/wiki/Declaration_of_war#Afte... אבל הפורמליות לא נראית לי כל כך משמעותית. המקרים בהם האו"ם (או נאט"ו) מחליט לפעול בכוח מזויין (קוריאה, מלחמת המפרץ וסרביה) נראים לי כתהליך שהחליף את הצהרת המלחמה הפורמלית מן המאה ה-19. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |