|
תבדוק טוב טוב עד כמה גרסתך נכונה יותר מזו של הלפר. יש לי תחושה חזקה מאוד שתיווכח לדעת שדבריך לא מדוייקים.
הנה שאר המאמר של הלפר, בניסוחו הלא סופי כפי שקיבלתי אותו בדוא"ל: "ככל שנוגע הדבר לאופן שבו עוצבה דעת הקהל הישראלית לאחר כשלון המשא-ומתן, השקר ההסברתי הגדול – אך היעיל – ביותר הוא יצירה של השגיאה הגדולה ביותר היא לחשוב כי קיימת שקילות בין שטח לבין ריבונות מדינית, או יכולת קיום עצמאית. אף-על-פי ששליטה ב-95% או 88% מן השטח היא דבר חשוב – בייחוד אם מדובר בטריטוריה רציפה – משמעות הדבר אינה בהכרח ריבונות של 100%, 95% או 88%. כאן נכנס לתמונה נושא מכריע: שליטה. הפלסטינים יכולים היו לקבל 95% מן הגדה המערבית, את עזה וחלקים מירושלים המזרחית, ועדיין לא היו מתממשים התנאים הדרושים להגדרה עצמית לאומית: טריטוריה רציפה, יכולת קיום כלכלית וריבונות אמיתית. מאז 1967 – ובייחוד מאז חתימת הסכם אוסלו בשנת 1993 – יצרה ישראל "מטריצה של שליטה" בגדה המערבית, בירושלים המזרחית ובעזה. מטריצת השליטה הזו, מנגנון מורכב ומשוכלל של מנגנוני שליטה, מעלים על הדעת את המשחק היפני "גו". במקום להביס את יריבך, כשם שניתן לעשות בשח-מט, הניצחון במשחק "גו" תלוי ביכולתך לשלול מן הצד השני את יכולת התנועה באמצעות שליטה בנקודות מפתח של המטריצה, כך שכל תנועה של היריב תגרום לו להיתקל במכשול אחר. האסטרטגיה הזו נמצאה שימושית מאוד במלחמת וייטנאם, כאשר כוחות קטנים של הוויאט-קונג הצליחו לשתק כמעט חצי מליון חיילים אמריקאים, שברשותם היה כוח אש עצום.
למעשה, ישראל עשתה דבר דומה לפלסטינים. מטריצת השליטה המתוכננת בקפידה תאפשר שיתוק מוחלט של חיי האוכלוסייה הפלסטינית אפילו אם לא תבקש ישראל לכבוש מחדש שטחים גדולים. כל ההתנחלויות והדרכים העוקפות גם יחד תופסים פחות מחמישה אחוזים מן הקרקע; "גושי התנחלויות", "אזורי ביטחון" ואמצעי שליטה אחרים כבר מותירים בשליטת ישראל 12% מן השטח, כשם שרצה ברק, או 56%, כשם שמבקש אריאל שרון. ואולם, אותם חמישה עד 12% אחוזים הם שיוצרים את ההבדל בין בנטוסטנים (כשם שנעשה במהלך שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה) לבין מדינה ריבונית ובת קיימא. אם נבחן את ההצעות במונחי שליטה, הצעה שתעביר לידי הפלסטינים 88% מן הגדה המערבית עשויה להישמע "נדיבה", אך יש לבחון אותה לאור ההשפעה שתהיה לאחוזים הנותרים על הריבונות והעצמאות של הפלסטינים.
"הצעתו" של ברק בטאבה ראויה לבחינה מדוקדקת – לא משום שהיא אכן "הצעה", או משום שהיא מייצגת נאמנה את העמדה הישראלית או אפשרות אמיתית לשלום, אלא משום שהיתה, כשם שאמר ברק פעם אחר פעם, ה"עסקה" הטובה ביותר שיוכלו הפלסטינים להשיג; "ההצעה הנדיבה" ביותר, עסקה של פעם בחיים, שדחייתה תהיה "שגיאה היסטורית" מצד הפלסטינים. אם כל זה נכון, האם היתה "הצעת 95 האחוזים" בטאבה מובילה לכינונה של מדינה פלסטינית ריבונית? האם היתה מפרקת באמת את מטריצת השליטה הישראלית, ומאפשרת לפלסטינים קיום עצמאי ומכובד לצד ישראל? גם בתרחיש האופטימי ביותר, התשובה שלילית.
אמת היא ששיחות טאבה אכן הביאו לכמה הישגים מהותיים. ישראל נסוגה מתביעותיה על בקעת הירדן, ויתרה על חלק ניכר מן השטחים (גם אם לא 95% מהם), צמצמה את גודלם של גושי ההתנחלויות המתוכננים, וויתרה גם על שליטתה האקסטרה-טריטוריאלית במערכת הכבישים העוקפים. הפלסטינים זכו ברציפות טריטוריאלית ניכרת יותר מזו שהוצעה להם בקמפ-דייוויד, ובשליטה על גבולותיהם (אך לא על מקורות המים שלהם). עם זאת, גם שיחות טאבה לא שברו את אחיזתה של ישראל בשטחים הכבושים. נהפוך הוא – הן רק חשפו את המידה שבה יכולה ישראל לחזור מתביעותיה השונות, בעודה שומרת על שליטתה בשטחים. שיחות טאבה חשפו את יסודותיה המהותיים של מטריצת השליטה, "הקווים האדומים" של הסכמי אוסלו ושל כל ממשלה ישראלית. במבט מקרוב, זה מה שהציעו "ההצעות הנדיבות" הלכה למעשה:
מיזוג גושי התנחלויות אסטרטגיים.במהלך שנות התשעים החלה ישראל בעיבוי ובביסוס של ההתנחלויות שהקימה בשטחים הכבושים. כדי להימנע ממחאה בינלאומית על הקמתן של התנחלויות חדשות, עברה ממשלת ישראל לבניית התנחלויות חדשות בשטח שתכניות המתאר החשיבו כחלק מן ההתנחלויות הקיימות. כך יכולות היו ממשלות ישראל לטעון כי הן רק "מרחיבות" התנחלויות קיימות כדי לענות על צרכי הריבוי הטבעי (שקר מובהק). במקביל התחילה ישראל למזג התנחלויות מבודדות לכדי גושי התנחלויות גדולים. אף-על-פי שעדיין לא ברור מה יעלה בגורלם של חלק מגושי ההתנחלויות הללו (ההתנחלויות בבקעת הירדן, לדוגמא, כמו גם גוש ההתנחלויות של קריית-ארבע ליד חברון והתנחלויות שהוקמו באזורים פלסטיניים צפופים), ישראל אינה מוכנה לוותר על שלושה גושי התנחלויות, שכיום מתגוררים בהם כ-150,000 מתנחלים ישראלים:
1) העיר אריאל וגוש "השומרון המערבי", החולשים על אזור אסטרטגי במערב הגדה המערבית. גוש התנחלות זה מונע יצירה של רצף טריטוריאלי פלסטיני, מונע מעבר של אנשים ושל סחורות בין הערים הפלסטיניות קלקיליה, שכם ורמאללה, ואינו מאפשר פיתוח אורבני באזור קלקיליה. חשוב לא פחות הוא מיקומה האסטרטגי של אריאל, החולש על משאבים פלסטיניים: גוש ההתנחלויות של אריאל ממוקם מעל אקוויפר המים העיקרי של הגדה המערבית, ומאפשר שליטה בזרימת המים ובחלוקתם. 2) גוש ההתנחלויות המרכזי (פסגת זאב, גבעת זאב, מעלה אדומים וככל הנראה גם בית אל) משתרע על פני חלק גדול ממרכז הגדה המערבית, מאזור מודיעין ועד למרחק של 20 קילומטר מנהר הירדן. הוא מחלק את הגדה לשני חלקים, ומאלץ את הפלסטינים המבקשים לעשות את דרכם מצפון לדרום ולהפך (בייחוד מרמאללה לאזור בית לחם ולאזור חברון) לעבור דרך טריטוריה ישראלית – כביש הטבעת המזרחי. גוש ההתנחלויות הזה מותיר את הפלסטינים תושבי הגדה המערבית רחוקים מירושלים, מותיר את 200,000 הפלסטינים המתגוררים בירושלים המזרחית מבודדים ממדינתם ומן החברה שלהם, ומבתר את הקשר האורבני הטבעי בין ירושלים לרמאללה. במונחי יכולת הקיום של מדינה פלסטינית עתידית, בלוק ההתנחלויות הזה, רכיב מרכזי של "ירושלים רבתי" הישראלית, הוא המכשול הגדול ביותר לקיומה העתידי של מדינה פלסטינית. 3) גוש ההתנחלויות של אפרת, גוש עציון ובית"ר עלית, דרומית-מערבית לירושלים (אך מחובר באמצעות גילה, הר חומה וכביש הטבעת המזרחי/דרך מספר 7 לגוש מעלה אדומים) הוא רכיב מרכזי של "ירושלים רבתי". גוש ההתנחלויות הזה מונע את קיומה של מדינה פלסטינית ריבונית ובת קיימא, בכך שאינו מאפשר מעבר בין בית לחם לבין חברון, ומונע גם את תנועתם של המשתמשים ב"מעבר הבטוח" מעזה. גוש התנחלויות זה מאלץ את הפלסטינים המבקשים לעבור בין הערים להשתמש בדרכים שישראל שומרת על שליטה "בטחונית" בהן – דרכים העוברות באזורי התנחלויות צפופים, ומאפשרות לעכב את תנועת האזרחים הפלסטיניים ולהטיל עליהם סגרים והגבלות תנועה שונות. כמו כן, בדומה לגוש ההתנחלויות של אריאל, מבטיח גוש ההתנחלויות הזה שליטה ישראלית באקוויפר מרכזי של הגדה המערבית.
יצירתה של "ירושלים רבתי". לאחר סיפוח גושי ההתנחלויות של גבעת זאב ושל מעלה אדומים, 250 קילומטרים-רבועים שמתגוררים בהם כ-80,000 מתנחלים, תחלוש "ירושלים רבתי" על כל האזור המרכזי של הגדה המערבית, ותמנע את קיום הרצף הטריטוריאלי הנחוץ לכינונה של מדינה פלסטינית בת קיימא. גושי ההתנחלויות הללו יתפקדו גם כחיץ שיפריד את ירושלים מסביבותיה בגדה המערבית, ויקשה או ימנע את גישתם של פלסטינים לירושלים. הואיל וכ-40% מן הכלכלה הפלסטינית תלויה בירושלים כמרכז תיירותי, יהיו להפרדה כזו של ירושלים מן השטח הפלסטיני השלכות חמורות על יכולת קיומה הכלכלית של מדינה פלסטינית עצמאית; הפרדה כזו תבטיח כי הפלסטינים ימשיכו לשמש ככוח עבודה זול עבור תעשיינים ישראלים, במחיר כבד הן עבור הפלסטינים והן עבור השכבות החלשות בישראל. קונספט "ירושלים רבתי" מונע את תפקידה של ירושלים כמרכז אורבני, דתי ותרבותי פלסטיני.
יצירת "מטרופולין ירושלים". כבישי הטבעת והכבישים המהירים שנסללו בירושלים ובסביבותיה אמורים ליצור תשתית שליטה אזורית, שתהפוך את ירושלים מעיר למטרופולין. "מטרופולין ירושלים" מכסה שטח עצום בגודלו. תחומו כולל כ-10% מן הגדה המערבית (440 קילומטרים-רבועים), מבית שמש שבמערב, דרך קרית ספר עד וכולל רמאללה, ומשם דרום-מזרחית דרך מעלה אדומים וכמעט עד לנהר הירדן. משם, לכיוון דרום-מערב, יכלול מטרופולין ירושלים את בית סאחור, את בית לחם ואת גוש ההתנחלויות של אפרת ושל גוש עציון, ומשם מערבה לבית"ר עלית, צור הדסה ובית שמש. מטרופולין ירושלים יספק רצף טריטוריאלי ישראלי עד לקרית ארבע ולהתנחלויות באזור חברון. במובנים רבים, "מטרופולין ירושלים" הוא הכיבוש. בתחומו נמצאים 75% ממתנחלי הגדה המערבית, וכן המרכזים העיקריים שבנתה ישראל בשטחים הכבושים.
הכבישים, הפארקים התעשייתיים וערי ההתנחלויות שהקימה ישראל מבטיחים את יצירתו של כרך בשליטה ישראלית, שכוחו כמרכז של פעילות אורבנית, של תעסוקה ושל תחבורה יהפוך את הגבולות הפוליטיים, דוגמת הגבול בין ירושלים לרמאללה ובין ירושלים לבית לחם, לבלתי רלוונטיים בעליל. דוגמא טובה לאופן שבו כבר נעשה הדבר היא הפארק התעשייתי החדש, שער בנימין, הנבנה כעת ב"שער המזרחי" של מטרופולין ירושלים, מדרום-מערב לרמאללה. במונחים של שליטה, מספק הפארק התעשייתי הזה עוגן כלכלי להתנחלויות שהיו עשויות להיוותר מבודדות מן הכלכלה הישראלית והירושלמית – כוכב יעקוב, תל ציון, מעלה מכמש, אלמון, פסגות ואדם, עד לבית אל ולעפרה. למעשה, הפארק התעשייתי החדש חוסם את האפשרויות הכלכליות של רמאללה, ומתעתד לספק משרות ואולי גם מבנים עבור התעשייה הפלסטינית שאמורה היתה להיות ממוקמת ברמאללה ובסביבותיה. מנקודת המבט האסטרטגית של ישראל, "מטרופולין ירושלים" מרוקן את המדינה הפלסטינית מכל אפשרות לריבונות או לקיום עצמאי.
מלאכת טלאים בירושלים המזרחית. בין הדיונים שנערכו בקמפ-דייוויד לבין אלה שנערכו בטאבה, נשקלו מתווים שונים שיאפשרו לפלסטינים נוכחות רצינית יותר בירושלים המזרחית, שתהיה בירתם. ייתכן שהפלסטינים יקבלו את הכפרים והשכונות שבפאתי ירושלים, מצפון ומדרום, אף-על-פי שלא יקבלו ריבונות מלאה בהם, אלא "אוטונומיה תפקודית", "שליטה אדמיניסטרטיבית" או "ריבונות מוגבלת". בטאבה שקלה ישראל להעביר לפלסטינים גם כמה אזורים מרכזיים: חלק מן "האגן הקדוש" שבין העיר העתיקה להר הזיתים, את האזור המסחרי של ירושלים המזרחית, את שכונת שייח ג'ראח וכן את הרובע המוסלמי ואת הרובע הנוצרי של העיר העתיקה. נושא הר הבית/חראם אל-שריף נותר בלתי פתור, וישראל הסכימה להעביר לפלסטינים (אך לא באופן רשמי) את אזור המסגדים "העליון", ולשמור על ריבונותה בכותל המערבי.
ללא קשר לגודלן של הפשרות הטריטוריאליות, ישראל לא תוותר על כל אזור ירושלים המזרחית, שבו רבים הישראלים (כ-200,000) מן הפלסטינים. הואיל וההתנחלויות באזור זה מוקמו אסטרטגית כדי להבטיח שליטה מירבית בשטח וביכולת התנועה בו, והואיל וכיום עוסקת ישראל בנסיונות לחבר את התנחלויות ירושלים המזרחית לירושלים המערבית, טלאי השטח שיועברו לפלסטינים יהיו מחוברים אך בקושי לבירה הפלסטינית שבאבו דיס. הנוכחות הפלסטינית בירושלים תהיה מקוטעת ומפוצלת, ותמנע את קיומה של ירושלים הפלסטינית כמרכז תרבותי וכלכלי. יתר על כן, ירושלים הפלסטינית תהיה מכותרת ב"טבעת חיצונית" של "ירושלים רבתי", שתמנע לחלוטין כל אפשרות לפיתוח אורבני וכלכלי (בנוסף, העברה אסטרטגית של האזורים הפלסטיניים של ירושלים המזרחית לידי הפלסטינים – העברה של 200,000 בני אדם בלתי רצויים ללא ויתור על שליטה – והפיכת ההתנחלויות לחלק מירושלים רבתי יגדילו את הרוב היהודי בירושלים הישראלית מ-70% ל-85%).
שליטה ישראלית בתנועה ובכבישים הראשיים. במהלך העשורים האחרונים (ובייחוד במקביל ל"תהליך השלום" של אוסלו) סללה ישראל מערכת של כבישים מהירים ושל "דרכים עוקפות" כדי לחבר בין ההתנחלויות השונות, ליצור חיץ בין אזורים פלסטיניים ולהפוך חלקים ניכרים מן הגדה המערבית לשטח ישראלי למהדרין. גם אם תוותר ישראל על שליטתה בכבישים המהירים, יישארו בשליטתה חלקים אסטרטגיים רבים – כביש הטבעת המזרחי, הכביש המהיר מירושלים לגוש עציון, כביש 45 מתל-אביב אל מעלה אדומים, חלק מכביש מספר 60 מירושלים אל בית אל ואל עפרה, וכן חלקו המערבי של כביש עוקף חברון, המוביל לגוש ההתנחלויות של אריאל. במונחי תעבורה של אנשים ושל סחורות, מערכת זו תחלק את הישות הפלסטינית לארבעה מחוזות נפרדים: צפון הגדה המערבית, דרום הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ועזה. יש לזכור גם את המגבלות הנוספות: "המעבר הבטוח" מעזה לגדה המערבית, החיוני לקיומה של מדינה פלסטינית בת קיימא, יימצא בחזקה פלסטינית מבחינה מנהלית בלבד, ולא יקבל מעמד אקסטרה-טריטוריאלי. הישראלים מבקשים לשמור על אפשרות ל"פריסת חירום" הן במערכת הכבישים המהירים והן בבקעת הירדן (מקום שבו דרשה ישראל להותיר בסיסים צבאיים לפרק זמן שלא ייקבע מראש), ומערערים בכך את הריבונות הפלסטינית. הכבישים המהירים ייוותרו במעמד של "כבישי ביטחון" ישראליים – מהלך שעיקרו מניעה מוחלטת של פיתוח פלסטיני באזור.
כדי להבין את תפקידה של רשת הכבישים המהירים כחלק מתהליך הסיפוח, יש לבחון את ההתפתחויות בגדה המערבית גם לאור תכנית "כביש חוצה ישראל" האמביציוזית. כבר בשנת 1977, עם תכנית האב שלו עבור ההתנחלויות ועבור סיפוחה של הגדה המערבית, הציג אריאל שרון את "תכנית שבעת הכוכבים", שעיקרה פיתוח אורבני ישראלי רציף משני עבריו של הקו הירוק. כביש חוצה ישראל, הגובל בתחומה של הגדה המערבית, מספק "עמוד שדרה" חדש לישראל. מאות-אלפי ישראלים ייושבו מחדש בערים השוכנות לאורכו של תוואי הכבישים החדש, בייחוד לאורך הקו הירוק, וכן באזורים ערביים בגליל. ערים והתנחלויות ישראליות משני עבריו של הקו הירוק, הן חדשות והן מורחבות, יביאו ליצירתו של כרך-על שבו ייפגש מטרופולין תל-אביב (הכולל את התנחלויות אזור מודיעין, את ראש העין ואת גוש ההתנחלויות של אריאל) עם מטרופולין ירושלים (המשתרע ממודיעין, קרית ספר, בית שמש וגוש עציון על רוב מרכזה של הגדה המערבית, עד להתנחלויות שממזרח למעלה אדומים). כביש חוצה ישראל, המחובר לכבישים של התנחלויות הגדה המערבית, יעביר את מרכז האוכלוסייה הישראלי מזרחה, בניסיון לעצב מחדש את תוואי המדינה כולה.
פארקים תעשייתיים לשליטה כלכלית. הקמתם של פארקים תעשייתיים לאורך קו התפר שבין ישראל לבין המדינה הפלסטינית הוא רכיב מרכזי באסטרטגיה הבאה לדכא כל התנגדות פלסטינית להמשך הנוכחות והשליטה הישראליות בשטחים הכבושים. עד כה כבר הוקמו שבעה מתחמים ממין זה, ופארקים תעשייתיים נוספים נמצאים כעת בשלבים שונים של תכנון והקמה. ואולם, בעודם מספקים משרות לכוח העבודה הפלסטיני, מאיימים הפארקים התעשייתיים הללו על יכולת קיומה הכלכלית של המדינה הפלסטינית, מבטיחים את תלותה הכלכלית בישראל ומסכנים גם את איכות הסביבה. הם מעניקים לחברות הישראליות גישה לכוח עבודה פלסטיני זול, ומונעים מן העובדים הפלסטינים להגיע לעבוד בישראל (רכיב מרכזי של אסטרטגיית "ההפרדה" - במקום להביא את הפלסטינים לעבודה בישראל, יביאו התעשיינים הישראלים את העבודה אל הפלסטינים, במחיר פגיעה הן בכלכלה הפלסטינית והן במובטלים הישראלים). אף-על-פי שהמפעלים הישראליים משלמים משכורות גבוהות מכפי שיכולים הפלסטינים להרשות לעצמם לשלם, המשכורות עודן נמוכות ממשכורות המינימום הישראליות, ואינן כוללות הטבות סוציאליות כלשהן. קרבתם של הפארקים התעשייתיים של ישראל לתעשיות הפלסטיניות החלשות מהם יוצרת תחרות בלתי הוגנת, ומונעת מן הערים הפלסטיניות כל אפשרות לקיום כלכלי עצמאי (הפארקים התעשייתיים מעניקים גם עוגן כלכלי להתנחלויות שתושביהן מנהלים את הפארקים ואת המפעלים, כשם שניתן לראות בפרוייקט שער בנימין). חשובה לא פחות היא העובדה שהסטנדרטים הסביבתיים המעורפלים והעלויות הנמוכות מושכים לפארקים התעשייתיים את התעשיות הישראליות המזהמות ביותר – תעשיות כימיקלים, אלומיניום, מוצרי פלסטיק, מתכת וייצור וסוללות. מיקומם של המפעלים באזורים הפלסטיניים (אזורים תעשייתיים ישראליים שהוקמו שם במיוחד) מבטיח כי התעשיות הישראליות ימשיכו לזהם את הגדה המערבית בפסולת תעשייתית.
מענה על צרכיה ה"בטחוניים" של ישראל. מבחינת ישראל, הגדרתו של ה"ביטחון" רחבה דיה כדי לכלול את כל התנאים שיאפשרו שליטה פוליטית, צבאית וכלכלית מירבית של ישראל בשטחים הכבושים. ישראל מתעקשת כי המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ותימנע מחתימת בריתות צבאיות אם מדינות אחרות; ישראל מבקשת לשלוט במרחב האווירי הפלסטיני, ושומרת לעצמה את הזכות לפרוס כוחות בבקעת הירדן במקרה שמתעורר "איום" של התקפה. למעשה, "גבולות הביטחון" שכופה ישראל מעניקים לה שליטה בכוח העבודה הפלסטיני ובתנועת הסחורות; זהו חלק מהותי ממדיניות ה"הפרדה", שמטרתו למנוע אפשרות לפיתוח של המדינה הפלסטינית, ולמנוע מתושבי המדינה הפלסטינית (פחות מ-20% משטחה של פלשתינה המנדטורית) גישה כלכלית למדינה הישראלית (יותר מ-80% מן השטח).
ריבונות פלסטינית מוגבלת. למדינה הפלסטינית שתקום, מבחינת ישראל, תהיה ריבונות מוגבלת בלבד. היא תהיה מפורזת מכל נשק שאינו זה שסיפקה ישראל לרשות הפלסטינית כדי שזו תשלוט באזרחי פלסטין במקומה – ברווח גדול לשדולת יצרני הנשק של ארצות-הברית – ותבטיח את שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים "בלי בג"צ ובלי בצלם", כלשונו של יצחק רבין המנוח, ולא יותר לה לכרות בריתות צבאיות אלא באישור ישראל. תהיה לה סמכות שיפוטית בשטחיה שלה, אך ישראל תטיל מגבלות שונות על הכניסה לתחומה (עניין הנוגע במיוחד לסוגיית הפליטים). יכולותיה הצבאיות יוגדרו ויוגבלו בידי ישראל גם לאחר הקמתה (בעיקר, יש להניח, כדי להבטיח שישראל תוכל לחדש את שליטתה בשטחים כאשר תמצא לנכון לעשות זאת).
פירוק מטריצת השליטה: הפתרון היחיד
הישראלי הממוצע כלל אינו מודע לקיומה של מטריצת השליטה. עבור רוב הישראלים, "שלום" אינו אלא ויתור על כמות השטחים המינימלית ש"תספק" את הפלסטינים, בתמורה לסיום "פעולות הטרור" השונות. הפלסטינים, לעומת זאת, מודעים היטב לקיומה של מטריצת השליטה, בעיקר משום שכל אחד ואחת מהם נתקלים בה ובסממניה על כל צעד; עם זאת, אם יהיה ברצונם לפרק אותה, יהיה עליהם להבין את תפקידה כמערכת שליטה אחת, שתוכננה ובוצעה בקפידה. לעתים מזומנות הצדיק בנימין נתניהו את ההתמקחות על כל אחוז מן השטח בציינו כי אחוז אחד של הגדה המערבית שקול בשטחו לתל-אביב. חשוב שגם הפלסטינים יבינו זאת, כיוון שיהיה באפשרותם לקבל אפילו 99% מן השטח ועדיין להותיר את מטריצת השליטה בעינה. אזור השקול בגודלו לתל-אביב, מחולק לעשרה או לעשרים מוקדי שליטה קטנים, יכול למנוע מן המדינה הפלסטינית כל אפשרות לקיום עצמאי וריבוני. אף-על-פי שטריטוריה רציפה היא תנאי לקיומה של מדינה בת קיימא, חשיבות רבה נודעת לא רק לשטח לבדו. ביטול צמתי השליטה המרכזיים הוא עניין מהותי לא פחות.
המבנה ואופן הפעולה של מטריצת השליטה מורכבים להפליא, ויש צורך בניתוח קפדני ומדוקדק כדי לדעת כיצד ניתן יהיה לפרקה. נקודות שליטה מסוימות מזדקרות לעין מאליהן. התנחלות מעלה אדומים משחקת תפקיד חשוב ביצירתה של "ירושלים רבתי" ובמניעת קיומו של רצף טריטוריאלי פלסטיני. אזור "E-1", שטח בן כ-16 קילומטרים-רבועים שסיפחה ישראל לאחרהבחירות (אילו בחירות?!) הופך את מעלה אדומים לחלק מירושלים. כדי לסגור את הרווח שנותר, מתכננת ישראל להקים עשרה מלונות, מרכזי תיירות, מרכז ספורט ובידור, מתחמי משרדים, הרחבה של האוניברסיטה העברית, פארקים תעשייתיים, מגרש חניה אזורי עבור אוטובוסים, מזבלה, בית קברות ו-1,500 יחידות דיור לישראלים, כולם מחוברים לירושלים, למודיעין ולתל-אביב באמצעות כבישים מהירים. "ירושלים רבתי" (ממודיעין וגבעת זאב במערב וכמעט עד נהר הירדן במזרח) מחלקת את הגדה המערבית לשני חלקים, פשוטו כמשמעו. יתר על כן, מערכת הכבישים הישראליים בגדה המערבית מובילה למעלה אדומים; ישראל צריכה רק להכריז על מעלה אדומים כעל "שטח צבאי סגור", כשם שעשתה בעבר, ובכך תשתק לחלוטין כל אפשרות לתנועה בגדה המערבית ובירושלים. גם אם יקבלו הפלסטינים שליטה כוללת באזורים האחרים, התנחלות זו לבדה מותירה את מטריצת השליטה בעינה.
ואכן, ההתנחלויות הן מרכיב מכריע בקיומה של מטריצת השליטה לא בגלל האדמה שהן יושבות עליה, אלא בגלל מנגנוני השליטה הסובבים אותן. רק 1.5% מן הגדה המערבית מיושבים בהתנחלויות, אך תכניות המתאר של התנחלויות אלה מכסות למעלה מ-6% (15-20%, אם נוסיף לחישוב את ירושלים רבתי, ויותר אם נכליל גם את "מטרופולין ירושלים"). כל התנחלות מבטיחה מנגנוני שליטה נוספים: תשתית כבישים, אזורי תעשייה, מתקנים צבאיים, "הסדרי ביטחון" דוגמת מחסומים, ועוד. בין אם "יאוחדו" ההתנחלויות ב"גושים" ובין אם ייוותרו זעירות ובודדות – אך ממוקמות אסטרטגית – תהיה התוצאה הסופית אחת: כל הישג טריטוריאלי של הפלסטינים ירוקן מתוכן.
שיטות השליטה האחרות גלויות פחות לעין. הרצועה הצרה של "אזור C” בדרך שבין רמאללה לביר זית, שרוחבה אינו עולה על זה הנחוץ למעבר של ג'יפ צבאי, מספיקה לחלוטין כדי לשלוט בכל אפשרויות התנועה באזור (כפי שראינו כאשר נחפרו בה תעלות לצורך המצור על רמאללה). רצועה ישראלית צרה בין בית לחם לבית סאחור, כמוה כרצועות דומות ברחבי הגדה המערבית כולה, משמרת את מטריצת השליטה באופן דומה. אפילו לכבישי הגישה יש תפקיד מכריע. הכביש שסוללת ישראל סביב ענתה מבטיחה למנוע כל אפשרות לגידול של הקהילה במקום. ללא הכביש לא תצליח ישראל למנוע התרחבות של ענתה מזרחה ודרומה (ובכך למנוע מפסגת זאב וממעלה אדומים לכתר את דרום-מערב ירושלים – דבר שיבטיח את קיום החיץ שמנסה ישראל ליצור בין ירושלים המזרחית לבין הגדה המערבית).
הדרך היחידה לפרק את מטריצת השליטה היא להעלימה מכל וכל, גם אם יוסכם על "לוח זמנים בטחוני" שיענה על החששות הישראליים. עם זאת, רק פירוק מוחלט של מטריצת השליטה יבטיח כי יוסרו מן הטריטוריה הפלסטינית כל המחסומים המונעים רצף טריטוריאלי וחופש תנועה: התנחלויות, דרכים עוקפות, מחסומים צבאיים, "אזורי ביטחון" וכל יתר האמצעים הבאים למנוע קיום עצמאי של המדינה הפלסטינית. משמעות הדבר היא שליטה פלסטינית מוחלטת בגבולותיה עם המדינות הערביות, והחלפת נקודות הביקורת והסגר הישראליים בסידורי גבול סבירים, המקובלים על שני הצדדים (נקודות המעבר שבונה ישראל כיום בין בית לחם לירושלים באמצעות בטון וברזל מחזקות את המצור הצבאי שמטילה ישראל על העיר הפלסטינית, ומבטיחות מדיניות אלימה של "הפרדה" ושל שליטה ישראלית שלא יאפשרו בשום שלב כינון של יחסי שכנות נורמליים בין המדינות). כל המהלכים הללו עולים בקנה אחד עם מדיניותו המוצהרת של אהוד ברק – הקמת "גבולות ביטחון" שישמשו את ישראל נגד הפלסטינים, כשם שנאמר בסיסמת הבחירות המרכזית שלו: "הפרדה – אנחנו כאן והם שם". למותר לציין כי הפרדה ממין זה, מגובה בהמשך שליטתה העקיפה והישירה של ישראל בחייהם של תושבי השטחים, תוכל להביא לאזרחי ישראל את ה"ביטחון" המובטח אך ורק בטווח הקצר; בטווח הארוך, זהו מתכון בטוח להתקוממות נוספת.
אילו היו נסיבות שאין לגבור עליהן מחייבות נוכחות ישראלית כלשהי בפלסטין, יש להבטיח כי נוכחות כזו לא תהיה אמצעי לשליטה בחייהם של הפלסטינים. יש להבין את מטריצת השליטה ואת אופני פעולתה כדי להבטיח כי המדינה הפלסטינית לא תהיה רק בנטוסטן, או מדינת חסות של ישראל. יש למצוא מהו שלום צודק ובר קיימא בעיני הפלסטינים, ולהבטיח כי יהיה באפשרותם לפתח את התכנית ואת האמצעים שיאפשרו את כינונו – להגיע למשא ומתן העתידי עם אג'נדות, מפות וחזון משל עצמם, וכן עם תמונה ברורה של מטריצת השליטה ושל האמצעים לפירוקה. רק כך ניתן יהיה להבטיח את כינונו של שלום צודק, שרק הוא לבדו יוכל להבטיח את עתידם של שני העמים".
|
|