 |
איזה כיף לראות אותך כותב שוב!
לצערי, הפוסט שקישרת אליו הוא, אפעס, לא רציני בכלל. הוא עושה סלט בין הנושא של כיוון מושווה מול פיתגוראי, לבין הנושא של stretch tuning.
בנושא הראשון, הפוסט מתאר את ההבדל הזעיר שבין קווינטה פיתגוראית לקווינטה מושווה, ואז נכתב: this small difference is compounded, and interferes with what should be the pleasant, harmonious sounds of its overtones. בדיוק להיפך! ההבדל הזעיר הזה בדיוק בא לקזז סטייה שעשויה להצטבר להפרש משמעותי.
ובנושא השני: מיתר של פסנתר מפיק תדירות יסודית כלשהי, וגם את ההרמוניות שלה, שתאורטית אמורות להיות כפולות שלמות מדויקות של תדירות הבסיס (פי 2, פי 3, פי 4, וכו'). במציאות, בגלל הפיזיקה של מיתרי הפסנתר, ההרמוניות הן לא בדיוק כפולות שלמות, אלא רק קרובות לכך. כדי לצמצם את עוצמת ההתנגשות בין הרמוניה גבוהה של מיתר נמוך לבין תדירות בסיס של מיתר גבוה, נהוג לכוון את המיתרים הנמוכים מעט נמוך יותר ממה שהם אמורים להיות, וזה נקרא stretch tuning. המאמר המקורי שעליו מבוסס הפוסט (ושמחבר הפוסט אפילו לא קישר אליו) עוסק בקריטריון מתמטי לביצוע הפרוצדורה הזו. שום קשר לכיוון מושווה מול פיתגוראי. מחבר הפוסט החמיץ לחלוטין גם את המוטיבציה וגם את הטענה המרכזית של המאמר שהוא סקר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש