כיצד כן הופלו המזרחים בישראל

ניק ניים

יום א', 25/3/2012, 9:39

כדי לבסס את התגובה אחבר בין הספירה הפרטית והספירה הציבורית.
אעשה משהו שאני שונא לעשות - הזדהות עדתית. אצרף מיצבים סוציולוגיים רלבנטיים.
זו תגובה ארוכה ולטובת חסרי הסבלנות אסכם ואומר שלדעתי הבעיה קיימת אבל הצרה היא שהיא שקופה עבורנו.
אפשר אולי לקצר את התגובה הזו לפסקה השלישית מהסוף.
המימד האישי מספק הגדרה עלשהי של "עבורנו".

אז אתחיל כך: בן 36, עירקי, תושב המרכז מאז ומתמיד.
אמי נולדה בארץ לזוג עירקים שהתחתנו בארץ אבי עלה לארץ בגיל 4.
כילד גדלתי באווירה של עדתיות אאוט. אמנם בבתי הסבים דיברו עירקית מדי פעם
אבל כל מה שלמדתי מ-"הדיבור המצחיק הזה" למדתי בעצמי. בבית דיברו אך ורק עברית.
מדי פעם עלתה שאלת העדתיות בהקשר פוליטי. תמיד כשעלתה היא עלתה בקונטקסט של השד העדתי.
תמיד קיבלתי את התחושה שיש אי-לגיטימיות בשאלה. בפעמים הנדירות שהשאלה עלתה בקונטקסט פרטי,
התגובה הייתה מורכבת כך: א- העדה שלנו היא מאה אחוז, היא סופר דופר. מקור לגאוה.
ב- ההתייחסות העדתית היא לא רלוונטית. מי שגרם לשאלה לעלות (בקונטקסט שפורש כמעליב)
הוא הבעייתי ובעל התפיסה הפרימיטיבית.

במערכת החינוך, בין ילדים אחרים, לעתים נדירות עלתה השאלה העדתית בקונטקסט שהוא חצי פוליטי.
למשל, זכור לי אירוע בתיכון בו ילדון ג'ינג'י חביב שאל למי הצביעו הוריי בבחירות.
כששמע שהמשפחה שלי מצביעה מר"צ ציין שזו לא הצבעה מזרחית טיפוסית.
אגב, אם כבר התייחסו אצלי בבית לעדתיות, זה היה בהקשר של אנחנו עירקים, לא בני עדות המזרח.
בשלב מאוחר פרץ ה-"דיבור המצחיק" לחיי המשפחה הגרעינית. בצורה חלשה, שכן מסתבר שהוריי
לא ממש מסוגלים להתבטא בשפה הזו, אבל לפתע זה נהיה לגיטימי.

בשנים האחרונות למדתי סוציולוגיה ופילוסופיה. למדתי על השפעות של הון תרבותי,
אפליה מובנית, ואפליה מתקנת. לאור לימודים אלה אני סבור שקיימת אפליה מבנית בישראל.
כיליד מרכז הארץ, לא חשתי מעולם בבעיות של תשתית תרבותית. עם זאת, בלימודיי קיבלתי
את הרושם שתוכנית יישוב עולי המזרח גרמה להם עוול כפול של תיוג (הפלאחים ליישובים חקלאיים)
ושל תשתית (בעיות מערכת החינוך והניהול בעיירות הקיפוח-פיתוח). העוול הראשון הוא עוול של סטראוטיפיזציה
שמאפיין גזענות פרופר (אם כי אין הוא בהכרח ביטוי של גזענות, סביר להניח שמדובר בפטרנליזם),
העוול השני הוא בעל האופי של אפליה מבנית.

להבנתי, עיקר הדבר עליו מתלוננת הכותבת הוא אי שימוש באפליה מתקנת. לאור כל האמור לעיל, אני מקווה שאפשר להבין
שעבורי העדתיות היא עניין א-פוליטי. גם כאשר אני מכיר בבעיה, אני מתקשה להזדהות איתה ברמה הפוליטית.
את כשלון הטיפול בעיירות הפיתוח אפשר להסביר בדרכים רבות, והיות והכותבת משתמשת בסוציולוגיה השוואתית,
ראוי לזכור את ההבדלים בין התשתית המדינית הצרפתית (תרבות-חברה ותיקה למדי, מדינה שדאגותיה העיקריות
הן דבר שהיינו קונים בשתי ידיים) ואולי גם האמריקאית לזו הישראלית.

אולי לאור השוואה זו, ולאור התחושה הא-פוליטית שפרטים כמוני חשים לנוכח הבעיה, אפשר להבין מימד נוסף
של הבעיה (תפיסת היחיד שהכותבת מזכירה בקצרה). התחושה היא שאם מכירים בבעיה הרי שמכירים בה כבעיית לוקסוס.
בעיה שהמימד הגאוגרפי בה הוא חשוב. בעיה שהמימד הפרסונלי בה נטול חיות, והמימד ההסטורי התגלם לתוך המבנה.
כיצד מטפלים בבעיה שקשה לחוש באקוטיות שבה, שאולי אף בכלל קשה לחוש בה?

יצא די ארוך. ועם זאת, יש לי תחושה שלא אמרתי כלום. אולי לא אמרתי כלום. אולי זה קצר מדי.
אולי זה פשוט משקף את הבעיה שלי עם בעיית העדתיות. אולי.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות