 |
|
 |
||
|
||||
 |
תמיד חשבתי שהחזית העממית לשחרור גלעד שליט היתה תנועה אינפנטילית ומזיקה. ארועי הימים האחרונים השכילו אותי שאין די במסקנה זו ולמעשה העניין הוא עמוק ובלתי ניתן להשטחה סכמטית כל כך. כעת אני סבור שכל מי שעמדתו היא שלילה נחרצת של עסקת שליט כפי שהתבצעה בפועל, מן הראוי שיבדוק את עמדתו באופן יסודי שכן התנגדות זו אין יסודה בעודף תבונה והבנה. מלבד הרבה קש וגבבה הנערמים בחבילות גדולות בכל חלקה של השיח הציבורי הישראלי אפשר למצות מן הויכוח הפנים-ישראלי שני נאראטיבים המציירים את מתאר המצב הישראלי: א. את גלעד שליט שחררו כוחות הביטחון הישראליים אשר השכילו לתפוס כל כך הרבה טרוריסטים ולוחמים פלשתינאיים וממשלת ישראל אשר בחרה לשלם את מחירו של פדיון השבוי ולא לרבוץ בין המשפתיים. כל מה שהועילו ההפגנות והמחאות הוא לעכב את שחרורו של שליט ולשחרר עוד כמה טרוריסטים פלשתינאיים. ב. ההנהגה הפוליטית הישראלית מושחתת ואנוכית עד היסוד ושורות הגורמים הפוליטיים המשפיעים בישראל רצופות בקנאים צמאי דם. אלמלא הלחץ הציבורי הרצוף והמסיבי למען החייל שליט, אותה הנהגה היתה מתפתה להניח לשליט להתפגר בבור כלאו ובכך מנתקת את הפתיל האחרון המחזיק את האתוס הבטחוני הישראלי ("לא מפקירים פצוע בשטח", "תדע כל אם עברייה ...", "מדינת ישראל תעשה כל מאמץ ..." וכיוב'). על אף ששני הנאראטיבים הללו עשויים להצטייר כקווי הקיצון של המצב, נראה שאין הם אקסקלוסיביים והמצב לאמיתו הוא אי שם באמצע ואולי בשתי הקצוות כאחד. קרוב לודאי כי החלטה להימנע משחרור שליט לאורך זמן היתה מנחיתה על החברה הישראלית האגוצנטרית המפוצלת וחסרת האמון, ועל היכולת שלה להתגייס וללחום באוייביה, מכה משתקת ואולי אף ממיתה. זו יכלה להיות טיפת התרעלה האחרונה בגביע המלא אי אמון וחשדנות בין עם ישראל לנבחריו הפוליטיים. אני נוטה להאמין כי גם אותם קנאים העושים ככל יכולתם כדי להבעיר את חבית הבנזין הישראלית-פלשתינאית, אילו נוכחו לדעת שילדיהם הנופלים בשבי האוייב מופקרים שם לחסדי השם, היו מוצאים אלף ואחת טענות ומענות מדוע מישהו אחר צריך ללכת שם במקומם. אין זו רבותא גדולה שאנו מעניקים נקודות של אומץ לב ומנהיגות למי שהעיז לעשות את ההכרחי והבלתי נמנע ולשלם את המחיר. אות הוא למצב העגום של הפוליטיקה הישראלית שקשה כל כך לעשות את המתבקש והמובן מאליו. גם מי שאינם שותפים לדעתי כי א-פריורי אין ליחס שום אמינות לדוברי כוחות הביטחון ופרשניהם למיניהו, עד שלא יוכח אחרת, חייבים להכיר בהפרזה הגדולה שיש בתאור הסכנה הגדולה שיש בשחרור טרוריסטים "עם דם על ידיהם". לאורך מאת השנים של מלחמתנו בערבים, לא הבחנו שהללו חסרו אי פעם מוטיבציה לבצע מעשי טירור פיגוע וחטיפה. לא נראה לא אתמול ולא מחר כי שורות המתנדבים בלשכות הגיוס של החמאס והג'יהאד העולמי הולכות וחסרות. עניין החטיפות והשיחרורים הסיטונאיים נמשך והולך כבר עשרות בשנים וקשה לראות קורלציות מובהקות בתחום. באותה מידה יכול מי שרוצה להפריז לצד השני ולומר שעל כל טרוריסט משוחרר החוזר לסורו ישנם עשרה המצטרפים לשורות ה"מגיע לי" ומהוים "ריחיים" על צוארם של הפעילים בפועל. גם ההנחה כי אם יצטרך האוייב להגדיל את מספר החטופים שבידיו, לא יעלה הדבר בידו מפאת מגבלותיו המולדות או הנרכשות, היא הנחה שהייתי מניח לידה סימן שאלה גדול. העיתונאית הפמיניסטית מכווית איקבאל אל אחמד כותבת שהיא מקנאה בגלעד שליט ובבני עמו בשל הערך שהם מייחסים לחייו של הפרט. האופטימיים שבינינו רשאים לראות בכך אולי ניצנים ראשוניים של הופעת השתיל הזה באדמה הערבית. הפאסימיים בינינו יאמרו שמוטב לנו להיזהר שלא תהיה זו גם ראשית סופו של הצמח הזה גם באדמה הישראלית. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |