 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם מישהו יודע מדוע לא אוכפים - אף פעם - את חוק הסוב-יודיצה (סעיף 71 לחוק בתי המשפט)? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל המעמד הרם של חופש הביטוי בשיטה המשפטית הישראלית. וגם כי סעיף 71 (לאחר שתוקן בשנת 2002) דורש להוכיח שהפרסום נעשה "במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו". עבירות מטרה שקשורות בהתבטאויות קשה להוכיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שחופש הביטוי בארץ נהנה ממעמד רם יותר מאשר בדמוקרטיות אחרות. ממש לא. לגבי עניין המטרה, לפי סוב_יודיצה [ויקיפדיה], "לעניין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי." - פרסום עדויות במקום בולט בעיתון בוודאי עומד בקריטריון הזה. אפילו בתי משפט כבר מתחו (במשפט דמיאניוק, ולהבדיל, גם במשפט הנשיקה של רמון) ביקורת קשה על המנעות הפרקליטות מלאכוף את החוק. אני פשוט לא מבין מדוע מתייחסים בסלחנות למקרים של אנשים פרטיים ששמם הטוב נהרס על לא עוול בכפם, כאשר קיום ההליך המשפטי נגדם מנע מהם כל סיכוי לזכות בתביעת דיבה כנגד כלי תקשורת שהכפישו אותם. ועכשיו לתיאוריית הקונספירציה: האם יש לרשות כלשהי אינטרס שהחוק לא ייאכף כדי שתוכל להדליף מידע משפטי לפי צרכיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השוויתי לדמוקרטיות אחרות. אני לא מכירה את המשפט המשווה טוב מספיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של משפט דמיאניוק, לא רק שבית המשפט מתח ביקורת, אלא שהיועץ המשפטי לממשלה סירב לחקור את תלונתו של עורך הדין שפטל נגד העיתון ''ידיעות אחרונות'' ונגד הכתב נח קליגר. שפטל עתר לבג''ץ שהורה ליועמ''ש לפתוח בחקירה. בסוף החקירה הוגש כתב אישום נגד קליגר והוא אפילו הורשע בדין (וזה המקרה היחיד שאני יודע עליו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה היה לפני תיקון החוק (הסעיף הקודם לא דרש מטרה, אם אני זוכרת נכון) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיון שמאחרי עבירת סוב יודיצה חזק יותר במדינות בהן השיטה המשפטית מבוססת על מושבעים. אמנם גם שופטים הם בני אדם, אבל בהיותם מקצוענים הם מסוגלים לנטרל השפעות תיקשורתיות יותר ממה שגב' כהן מחדרה יכולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי ההבדל לכאורה בין מושבעים לשופטים בעניין הזה. האם הטענה הזו מגובה באופן אמפירי? האם שופטים עוברים הכשרה שיטתית יעילה כדי שלא יושפעו מהתקשורת? האם אפשר בכלל ללמד אדם להתעלם מאינפורמציה (עובדתית או רגשית) שהוא נחשף לה? גיגול קצר העלה מחקר שפורסם בארה"ב ומצא שסיקור תקשורתי אינו משפיע על הסיכוי להרשעה, אלא על חומרת העונש. אם נניח שגם בארץ המצב דומה, המסקנה היא שסיכויי הנאשם החף מפשע לצאת זכאי בדין אינם נפגעים מהסיקור התקשורתי. אבל האם מישהו בדק את ההשפעה על חייו של הזכאי בעקבות הפגיעה בשמו הטוב? וכיצד מגן החוק נגד אי צדק שכזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג אם יש גיבוי אמפירי לטענה, היא פשוט נראית לי סבירה. אולי אי אפשר ''ללמד אדם להתעלם מאינפורמציה'' אבל נראה לי שאפשר להגדיל את מודעותו להטיה אפשרית בעקבות האינפורמציה, ונראה לי שקל יותר לעשות זאת במקרה של שופט מקצוען מאשר במקרה של אדם מהרחוב. אבל אני מודה ש''נראה לי'' אינו נימוק חזק ואולי הייתי צריך לסייג את הודעתי המקורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד זווית על אותה שאלה: מדוע בחוק לשון הרע יש איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הדיבור, אבל לא כך לגבי אי אכיפת חוק הסוב-יודיצה? נדמה לי שחוק לשון הרע אינו עוזר כאן לנפגע, מפני שמפרסם המידע יכול לטעון "אמת דיברתי" תוך הסתמכות על העובדה שהוגש כתב אישום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה בשלוף, כי אף פעם לא חשבתי על ההשוואה בין השניים - סעיף הסוביודיצה מטרתו להגן על אינטרס ציבורי, וחוק איסור לשון הרע על זכות של הפרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין. האם מתחבא כאן עקרון משפטי כלשהו? כלומר, האם לא ניתן להציב זכות פרטית מול זכות ציבורית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוחה אם הבנתי את השאלה. בחלוקה מאד גסה, מקובל לראות "זכות" כשייכת לפרט, ו"אינטרס" כשייך לציבור. בצורה סכמטית, האיזון בין זכות לזכות הוא איזון אופקי, ובין זכות לאינטרס - אנכי. זה עונה, פחות או יותר למה שהתכוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה מעניין. אם כך, האם אפשר לשקלל את טובת הפרט מול טובת הציבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הכוונה? כמובן שכשמאזנים בין שני ערכים (ולא משנה אם מדובר בערך שהוא במעמד של זכות או של אינטרס) נותנים משקל לשני הצדדים. השאלה כמה משקל לכל אחד תלויה קונקרטית במצב. יש מבחנים למצבים שונים (סבירות גבוהה, מבחן הוודאות הקרובה, וכו') שפותחו בחקיקה ובפסיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שני הצדדים נשקלים, אולי היה מן הראוי שגם בחוק בתי המשפט (סעיף הסוב-יודיצה) היה ניתן משקל לא רק לשמירה על תקינות ההליך השיפוטי, אלא גם על זכותו של הנאשם לשם טוב. נניח, אם המדובר באדם פרטי שאיננו איש ציבור, ובהתחשב בנטייה הידועה של המדיה להתייצב לצד התביעה כמעט בכל המקרים, האם ברירת המחדל לא צריכה להיות אי-פרסום עד תום ההליך? הרי לא לכל אחד (ובעיקר לא לנאשמים שידם אינה משגת לשכור ייצוג משפטי יוקרתי) יש את המודעות והאנרגיה להיאבק להוצאת צו איסור פרסום. למשל, אם קרוב לוודאי שהפרסום יפגע קשות בפרנסתו ובמשפחתו של הנאשם, גם אם יוכח לבסוף שהוא זכאי - האם אין מקום למנוע (לפחות) פרסום פרטים מזהים אודותיו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף הסוביודיצה נועד לשמור על תקינות ההליך השיפוטי. על זכותו של הנאשם לשם טוב ולפרטיות מגנים סעיפים אחרים. כלומר, גם אם סעיף הסוביודיצה לא מכניס לשיקלול את השם הטוב והפרטיות, בסופו של דבר בהחלטה איזה הליכים יתקיימו בצורה חופשית וגלויה ובאילו ''יצמצמו פרסום'', כן נעשה השיקלול. ברירת המחדל היא עקרון פומביות הדיון, בין השאר כדי להגן על הנאשם (אבל לא רק). כדי לבקש להוציא צא''פ, לסגור דלתיים או לבקש חסיון על פרטים כאלה ואחרים לא צריך ייצוג משפטי יוקרתי. צריך ייצוג משפטי סביר. ברור שאם עוה''ד שלך טוב זכויותייך ישמרו טוב יותר. מצד שני, גם אם הרופא שלך טוב אתה תזכה לטיפול טוב יותר, ואם יש לך מורה טוב תזכה ללימודים טובים ומתאימים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי גם הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט צריכים לעמוד מול ביקורת ציבורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והביקורת לא יכולה להדחות עד אחרי סיום המשפט? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמשפט מתנהל חודש אולי אפשר לדחות את הביקורת, שהוא מתנהל שנתיים (או 7), לא, כי ביקורת שנדחתה שנתיים פשוט תשכח ולא תישמע. ולגביי הסדרי טיעון למשל, ביקורת צריכה להישמע בזמן אמיתי אחרת היא לא אפקטיבית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |