 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי את המאמר במלואו, במספר מקומות הנהנתי במרץ, פה ושם צקצקתי, נהניתי מהרעיונות ומהדוגמאות מאירות העיניים, ובסופו של דבר הצטערתי שגם מכאן נעדר הדבר העיקרי - היופי. תהיתי כיצד יתכן שהדבר החשוב ביותר שהוא תכלית האמנות, נמחק מהתודעה. הוא נעדר מהדיבורים על אמנות, הוא נעדר מויקיפדיה, הוא נעדר מהמאמר של צחי והוא נעדר גם מכאן. ואז הבנתי. בלי להרגיש נפלנו בשבי הממבו ג'מבו האמנותי. בדיבור הברנז'אי על אמנות פלסטית אין חשיבות ליופי, להיפך, היופי מזולזל. אף שכתבת ש'המזרקה' של דושאן אינה יכולה להיחשב אמנות, בכל זאת אימצת את עולם המושגים של האמנות הקונספטואלית, ומסיבה זאת לא יכולת להוסיף את היופי להגדרה - כי המוסכמה שנכפתה עלינו היא שיופי איננו קריטריון לאמנות פלסטית. שטיפת המוח קרתה רק לגבי אמנות פלסטית ולא לגבי מוסיקה וספרות. על מוסיקה ועל ספר אנחנו עדיין אומרים 'יפה'. הסיבה היא שרק באמנות הפלסטית יכול כל ארחי פרחי להתיימר לצייר ולפסל, שאמנות פלסטית אינה עומדת למבחן קהל של רוכשי תקליטים ודיסקים, ושביצירות פלסטיות, בניגוד לשאר האמנויות, אפשר לסחור ולהאמיר את ערכן בגלריות. אם כך, חשבתי, איפה אמצא הגדרה עתיקה יותר של האמנות? המקום הקדום ביותר שמצאתי בביתי הוא מילון אבן שושן. לא ממש קדום, רק כמה עשרת שנים, וכך כתוב: אמנות: יצירה שהושקעו בה כשרון רב וטעם מעולה; יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית. הציור, הפיסול, התיאטרון, הריקוד, הספרות, המוסיקה - אמנויות הן. אלה הדברים שהכברתי עליהם מילים בדיון במאמר של צחי - כשרון, השקעה, טעם, יופי, ואבן שושן מתמצת אותם בשורה אחת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |