|
||||
|
||||
אדם דגול שהבין כבר אחרי ששת הימים, לפני הרבה אחרים, שיש צורך בפיתרון מדיני. החברה הישראלית מעולם לא הורידה את הכובע כפי שהייתה צריכה בפניו ובפני אנשים כמוהו - אייבי נתן, ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, סילבי קשת, אנשי מצפן ועוד כמה אחרים שהבינו לאן עלולה להידרדר המדינה כפי שאכן הדרדרה כמו שאנחנו רואים בימים אלה. יהי זיכרו ברוך. |
|
||||
|
||||
אכן הלך אדם דגול, במילים ובמעשה. |
|
||||
|
||||
ארז, כה לחי. אני חושב שאתה הכותב היחיד באתר הזה שמסוגל לכרוך יחדיו את לובה אליאב וסילבי קשת. |
|
||||
|
||||
"מעולם לא הורידה את הכובע..." אליאב דווקא מככב ברשימה המכובדת של זוכי פרס ישראל [ויקיפדיה] |
|
||||
|
||||
לא לזה התכוונתי. לובה אליאב זכה לכבוד בזכות פועלו הממלכתי אבל הוא והאחרים שהזכרתי מעולם לא זכו לאיזכור חיובי מצד אלה שלקח להם יותר זמן להתפכח מדינית ולהכיר תודה והערכה לאלה שהיו שם הרבה לפניהם. (דרך אגב, גם בן-גוריון היה מהמפוכחים המעטים לאחר ששת הימים והוא לא הובן ע''י תלמידיו דיין ופרס.) |
|
||||
|
||||
גם גדעון לוי כתב על זה: "המומרים החדשים אינם חושבים להודות לפורצי הדרך, לאנשי תנועת "מצפן", או לאישים אמיצים דוגמת פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שאמרו בדיוק את אותם דברים שהם מדקלמים עכשיו, אבל לפני 42 שנה, לקול גינוי, שיסוי ואיומים. המומרים החדשים גם אינם חושבים להתנצל לפני הציבור על טעותם ההיסטורית: אצלנו לא משלמים על שגיאות גורליות. הם גם אינם מסוגלים להסביר מה בעצם קרה בזמן האבוד שחלף. למה נזקק שמעון פרס לאיחור משווע של עשור כדי להכיר באש"ף? למה סירב, עשר שנים לפני אוסלו, ללחוץ את ידו המושטת לשלום של בכיר אש"ף, עיסאם סירטאווי, שניסה לפגוש אותו בכנס בליסבון, רגעים לפני שנרצח? למה היה צריך אריאל שרון ליישב רבבות מתנחלים בשטחים, כולל ברצועת עזה, עד שגילה שזהו מעשה מסוכן וחסר תוחלת? ולמה מעולם לא נשא באחריות למשגה הנורא שלו? מי יותר ומי פחות, כל המומרים החדשים אשמים במצב הביש שנוצר, מקצתם באופן ישיר ואישי." |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |