זמן סגירה

זה לא נגמר, זה רק הסוף

עדי	יום א', 25/4/2010, 20:14

מזה זמן רב הראש שלי לא היה טרוד בענייני האייל. שכחתי כמה זה יכול לכאוב לפעמים.

האייל הקורא היה מבחינתי כמו סוג של משפחה. לפעמים מעניין לך, לפעמים פחות, לפעמים מתחשק לך לדבר ולפעמים לא. לפעמים צוחקים יחד בבדיחות פנימיות, לפעמים רבים ומתקוטטים אבל בסוף כולם אוהבים אחד את השני, ואף אחד לא יוותר על אף אחד. כזה היה האייל.

כבר כמה שנים אני לא קוראת את האייל, למרות שמדי פעם, כל כמה חודשים בערך, אני עורכת ביקור קצר. לבדוק שהכל כרגיל, הכל זורם. פעם אחת אפילו הגבתי. אבל עברו הימים שקראתי דיונים עד אור הבוקר, עברו הימים שהייתה מין משימה יומית שכזאת, ''להשלים תגובות באייל''.

אהבתי את הדיונים כאן, הם העשירו אותי מאוד, והשפיעו על לא מעט החלטות בחיי. הכרתי כאן שפה חדשה. כמו-כן, הדיונים והחשיפה לעולם קצת אחר הביאו את דעותיי הפוליטיות מהכלום שהן היו בו אל מה שהן עכשיו.

הכרתי כאן- במפגשי האייל וגם לפניהם ואחריהם- אנשים נפלאים. פשוט אנשים נפלאים, שזוהי באמת זכות וכבוד להכיר ולקרוא להם חברים. חלקם חלק כל-כך אינטגרלי מחיי, שמי בכלל זוכר איפה הכרנו. אבל כן, הכרנו כאן.

הרבה ממה שאני כיום, אני בזכות האייל. זו לא פעם ראשונה שאני מכירה בכך. אז תודה.

תודה לעורכים ולמגיבים, על כל מה שעשיתם למעננו. אני יודעת שלי עשיתם רק טוב.

אנחנו עוד ניפגש. אני יודעת.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות