 |
גיליתי את האייל בימיו הראשונים, בהיותי כבן 16 או 17. מאותו הרגע נשאבתי אל תוך הררי המילים, הדיונים והויכוחים, תוך שאני מבלה שעות על גבי שעות אחרי בית הספר התיכון בקריאתם ובתגובה עליהם - ראשית כאנונימי ולאחר מכן בשמי המלא.
אני חושב שאני יכול לייחס בגאווה לאייל חלק מסוים בעיצוב דעותי בצעירותי, גם אם לא עלו תמיד בקנה אחד עם הדעות של עורכי האתר ורוב כותביו. הייתי נכנס לאייל כדי לקרוא על נושאים שמעולם לא נחשפתי אליהם, שמעולם לא חשבתי שיעניינו אותי. וקראתי בשקיקה.
אפילו בזמן הצבא, הייתי חוזר בסופי שבוע (באותם סופי שבוע בהם הייתי חוזר...) ונכנס כדי להתעדכן ולראות מה חדש באייל.
אבל בשלב מסוים, קצב עדכון הכתבות וקצב התגובות באייל נעשה מוגזם מדי עבורי, והרגשתי שאני לא יכול לעמוד בכך, מבלי לבזבז חלק ניכר מהזמן ביום. אפילו לעקוב אחרי דיון יחיד בכתבה יחידה נעשה למשימה בלתי אפשרית למי שזמנו היה יקר לו. וכך הפסקתי להיות קורא ומגיב פעיל, אך בשום שלב לא איבד האייל את הפינה החמה בלב שהוא הצליח לתפוס אצלי.
הדברים שכתב דובי על שינויה של תרבות האינטרנט באים לידי ביטוי מבחינתי בכך שאת הידיעה על סגירתו של האייל, קראתי הבוקר ב-Ynet. עוד זכורים לי הימים שהאייל היה דף הבית שלי, ול-ynet הייתי נכנס רק מדי פעם.
תודה לכל מי שאחראי למפעל הזה, היה נחמד מאוד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש