 |
|
 |
||
|
||||
 |
או: "כמו לחפש מחט בערֵמת שחת." כמה וכמה תמונות, שורות, אִזכורים, עלו בו זמנית אצלי תוך כדי קריאת הטקסט "יזכור עַם". עלו בלי סדר, אחד על השני, או בעקבות הקודם: בית I – רודף ונרדף – "המרדף" (מילים: ירון לונדון); השואה; ששת הימים; מלחמת יום כיפור; ועוד; יום זיכרון – כמה יש לנו... אלה דוגמאות מספר ש"יזכור עַם" פתח במעין מצעד הדימויים. אלא שאחרֵי שם הטקסט ושתי שורותיו הראשונות באה סִדרה של דימויים זעופים, כעוסים, רדופים. נוטרֵי טינה: פוצע לי אֶת השכול / מנתץ כאבַי לרסיסים / מפזר אותם לכל דכפין [גם אֶת כאבַי, גם אֶת רסיסיהם: יום הזיכרון מפזר אותם לכל מי שיהיה מעוניין לקחת מהם לעצמו, לפי צרכיו ומידותיו] / עם המילים והשירים / עם הפרחים. רגע: "עם המילים והשירים עם הפרחים." הרי – חג הביכורים. זה הדימוי שעולה אצלי: ילדים עם זרי פרחים על ראשם, מילים, שירים, סלים – והביכורים הם בני ישראל הצעירים. תמונה מצמררת. הכעס והטינה מובָנים מאוד: חובה עלינו להגיש אותם למדינה. "רודף ונרדף" הִנם "מגש הכסף", סלֵי הביכורים בדימוי הקודם שלי. עד מתי? ("מה עוד תבקשי מאִתנו, מכורה / ואין, ואין עדיין?") מסויטת, אמשיך מכאן לבית II, אבל ברור לי שעלַי לקרוא שוב אֶת בית I. בית II – בארץ זרועה וזורעת – "הזורעים בדמעה". חוזרת התחושה של "רגע, רגע: מה בהמשך? 'ברינה יקצורו'? האומנם?" הרי הקציר הוא של ילדינו. של בני הארץ הזאת. נשמע מלודרמתי? כן, נכון. 'קציר דמים' נשמע מלודרמתי. זאת לא התהודה היחידה שעולה מהשורה הראשונה בבית II: אני טעונה באלו של בית I. ובכל זאת, יש שינוי: יזכור עַם – "יזכור עַם ישראל", כך אני משלימה את השורה השנייה. ואני מבינה שבמילים אלה מתחילה תחינה: מדמם, שותת דמע – כי מדובר בקציר דמים השכול שלי. – "השכול שלי" אינו שייך עוד ליום הזיכרון. עלַי להיזהר, כי התחינה מוצנעת מאוד: הנטייה האנושית 'להשלים את החסר' ו/או 'לתקן את הטעויות' במטבעות לשון מוּכּרות מטמינה אֶת 'השכול שלי', אֶת המיוחד בשכול של הדוברת, באשכול עסיסי של קריאות ופרשנויות ידועות מראש. כך קורה גם בהמשך: שוב ושוב / הוא אִתי, אני אִתו / לבדי. עריכה שונה של בית II תחשוף מעט מן המוטמן ותאפשר קריאות נוספות, כגון: בארץ זורעת וזרועה - - - [זורעת דמים וזרועה בילדינו] יזכור עַם - - - [יזכור עַם ישראל] מדמם, - - - [לעיל, שתי השורות הראשונות] השכול שלי - - - [קרי: השכול של הדוברת] שותת דמע. - - - [לא שותת דם כי אם דמע, דמעות.] הוא אִתי שוב ושוב אני אִתוֹ לבדי. כעת, מה שבולט לעין הוא כי מדובר – אוֹ בהדגשת הצורך בפרטיוּת בשכול, אוֹ בשכול שונה מזה הלאומי. בכל אופן, מדובר בתחינה המבקשת הכרה ולגיטימציה להיבט הפרטיקולארי של הדוברת, ומחזיר אותי לבית I: "רודף ונרדף / יום זיכרון / - " מקבל קונוטציה נוספת: זֶה מצבה של הדוברת עם השכול שלה בין/בתוך ים השכול הלאומי, בכל יום זיכרון שלפני יום העצמאות. למרות הקריאה שלי לעיל, עלַי להכיר בכך כי לרוב הקוראים הטקסט נותר מפוענח למחצה: "יזכור עַם" יכול לייצג אמהוֹת השייכות למשפחת השכול הלאומי, בה במידה שיכול לייצג אמהוֹת שאינן שייכות לאותה משפחת שכול. אלו האמהוֹת שבנן/ילדן לא נפל במערכות ישראל אלא נהרג בגיל צעיר (גיל השרות הצבאי ושנות המילואים) ממוות לא-גיבורי. --- גילוי נאות: אני מכירה את הקונטקסט של "יזכור עַם", המופיע בְסִפרה של יוכי פרלמן "בהיותי חסרה" (הוצ' אורלי לוי, תל אביב, 2005; שם, עמ' 11). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |