 |
|
 |
||
|
||||
 |
הוא נסיון אמיץ להתמודד עם הפער בין כאב השכול הפרטי לבין הזכרון הלאומי. כפי שאני קראתי זאת, הכותבת לא ממש פוסלת, בבית השני, את המתקפה הקשה של הכלל על כאבה הפרטי, המתוארת בבית הראשון, אבל מתעקשת לשמור את השכול שלה כשהוא מהודק אליה. ראיתי ב"אייל הקורא" ביקורות שפסלו את המלים הגבוהות כקלישאות. אני מסכים שצירופי מלים מסויימים, כמו "יזכור עם", מפריעים. לי, מכל מקום, הפריעו. אבל... אני מניח שזה במכוון, כלומר האמירה בְּאֶרֶץ זְרוּעָה וְזוֹרַעַת יִזְכּוֹר עַם מכוונת להתכתב עם "יזכור עם ישראל... ויתברך בזרעו..." (אם אני מצטט נכון). כיון שכך, ההפרעה שדיברתי עליה לפני רגע, היא הפרעה מכוונת. הקלישאתיות איננה של הכותבת. היא של ההמונים. הכותבת, בעדינות, מבלי לומר זאת במפורש, מסלקת את הנסיון של אנשים זרים, גם אם בעלי כוונות טובות ואוהדות, לשתף עצמם באבלה הפרטי. "דֶּמַע" שלח אותי מיד ל"מגש הכסף", שוב בהקשר הקלישאתי של "האומה". לסיכום, כפי שאפשר לכתוב על שעמום באופן מרתק, אפשר לכתוב על קלישאות באופן שאיננו קלישאתי בעצמו. לדעתי זה הצליח כאן, בגדול אפילו. עדיין, אני תוהה, האם הענין שווה, חשוב מספיק, ואפילו האם הוא "צודק" ? "יום הזכרון" מעצם הגדרתו ומהותו ומטרתו, הוא מועד כללי, לאומי. הוא לא מתיימר להחליף את הכאב הפרטי, ומרירותה של הכותבת בבית הראשון מעוררת בי אי נוחות. אני לא מנסה לשקלל את אי הנוחות הזעירה שלי כנגד כאבה העצום של הכותבת. חלילה. ובכל זאת, האם כ"כל דכפין" אחר, הנסיון שלנו להשתתף, אפילו במעט שבמעט שאנחנו יכולים, צריך להדחות? על כך אני לא יכול להשיב. אנחנו עם של מלים גבוהות. ביום הזכרון באנגליה, אנשים מצמידים פרח אדום לדש הבגד, ושותקים. איש אינו יכול לדעת מי מהם חווה אבל פרטי, ומי "רק" משתתף בצער מבחוץ. שלא תדעי עוד צער, יוכי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא במקרה עולה "מגש הכסף" (גם אצלי). מסכימה אִתךָ - אנחנו עם של מילים גבוהות. --- קראתי בעניין רב את הקריאה שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזדהה עם הניתוח והפרשנות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |