|
||||
|
||||
1. מעניין שבכל הדיון אף אחד לא הזכיר את הסרט SICKO של מייקל מור. מה דעתכם על הסרט? 2. הסרט התמקד כמעט כולו באזרחים אמריקניים שלהם -יש- ביטוח, והראה כיצד אפשר לחיות בארה"ב עם ביטוח ולהרגיש בלי. הנושא מסקרן אותי. ייתכן ובעתיד אני אצטרך לעבור לגור בארה"ב. אין ספק שיהיה לי ביטוח רפואי. ובכל זאת, כפי שמתואר בסרט, ייתכן שאמבולנס יפנה אותי לילה אחד לבית חולים בגלל שקיבלתי התקף לב, ובבית החולים יתברר שאני שייך לחברת הביטוח הלא נכונה, וייאלצו אותי להתפנות לבית חולים אחר, ובינתיים אני אתפגר. קוראי האתר המתגוררים בארה"ב: כיצד אתם מתמודדים עם החששות האלו? 3. באשר ל-MEDICARE. הנושא לא מובן לי. אם כל מי שמקבל קצבת סעד זכאי למדיקר, אז המצב לא כל כך גרוע, לא? מדובר כאן על עשרות מיליוני אזרחים מהשכבות החלשות, נכון? 4. ובאשר למועסקים שנאלצים לבטח עצמם באופן פרטי: עד כמה מדובר בהוצאה בלתי-אפשרית? האם תשלומי הביטוח הפרטי גבוהים יותר מהתשלומים על הרכב, על הטלוויזיה בכבלים, על המשכנתא? לפי הבנתי, עובדת ניקיון בהארלם שמרוויחה 900 דולר בחודש מקבלת בנוסף גם קצבת סעד, ולפיכך זכאית למדיקר. לא כך? האם התופעה של לקנות דירה ענקית ושני רכבים ענקיים אבל לוותר על ביטוח רפואי נפוצה בארה"ב? 5. בסרט של מייקל מור רואים בית חולים שהשליך לרחוב זקנה בלתי-מבוטחת. מי יכול להסביר את זה? אני משער שהזקנה זכאית למדיקר (או שהיא מעל לגיל 65 או שהיא מקבלת סעד). אבל השאלה החשובה יותר היא כיצד ייתכן שרופא משליך לרחוב מישהו שזקוק לטיפול? האם אני יכול להגיש תביעה אזרחית נגד הרופא המשליך בבקשה שישללו את רשיונו כי מעל בשבועת הרופאים? האם יש לי סיכוי לנצח? 6. בהפגנה הגדולה בוושינגטון מישהו נושא שלט, "Take the load off granny but don't put it on me". אבל כאמור, חשבתי שסבתא מבוטחת במדיקר, כך שהאזרח החביב נושא השלט כבר מממן את הבריאות שלה. האם מדובר בסך הכל באזרח מבולבל? |
|
||||
|
||||
ועוד שאלה קטנה. מישהו הסביר כאן לעיל שהמנטליות האמריקנית בנושא ביטוח הבריאות נובעת מהשורשים הפרוטסטנטיים של האמריקנים, וכן מהקהילות האתניות המופרדות. אך מה בדבר קנדה? בקנדה (מחוץ לקבק) רוב התושבים פרוטסטנטים, וגם קנדה היא מדינת מהגרים מובהקת. מדוע שיהיה אכפת ללבן הפרוטסטנטי האמיד מוונקובר מבריאותו של בן המהגרים הלבנוני מטורונטו? מסתבר שאכפת לו. מהו ההסבר? |
|
||||
|
||||
ההסבר הוא פשוט: המערכת הפוליטית מאז היווסדה של ארה"ב היא סוג של אוליגרכיה. האוליגרכיה הזאת הצליחה לקיים משטר דו מפלגתי שנציגיו תלויים וקשורים לבעלי ההון והרבה פעמים חלק מהם. הם הצליחו בדרכים שונות לנתב את התנועות הראדיקליות לתוך שתי המפלגות תוך חיסול הקצוות ומיסמוס הראדיקליזם שלהם. אחד מאמצעי השליטה העיקריים הוא תעמולה, שטיפת מוח והפחדה. המטרות הן כמובן שליטה ומימוש עצמה כלכלית. אם מישהו היה מצליח לגבש את המצוקה לכוח שעלול לסכן את הסדר הקיים- היו חלק מהתנגדים החריפים יוזמים את השינוי הרצוי בעצמם. כשאתה מדבר על הפרוטסטנטיות והאידאולוגיה, אתה מדבר על התעמולה. |
|
||||
|
||||
תצטרך להתאמץ עוד טיפה כדי להגיע לדרגתו של פוקו שטען שהדמוקרטיה הליברלית היא הגרועה שבעריצויות. מן התגובה גם משתמע צער אמיתי על שאין בארה''ב די משקל לשמאל והימין הקיצוניים. בעצם כל זה מסתדר ביחד. הייתי מכנה אסכולה זו ''ויימאריזם''. |
|
||||
|
||||
באופן יחסי, כמובן. צ'אבז הוא דמוקרט גדול באופן יחסי, וארה"ב היא סוג של אוליגרכיה באופן יחסי. השאלה כמובן יחסית למה. כמו שהיה אומר הסמל בטירונות: יחסי גורר יחסי, וזה מוחלט! |
|
||||
|
||||
לא צער ולא נעליים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |