 |
למרות שמספר הספרים שהשאלתי לחברים טובים שנשבעו לי שיחזירו וכמובן לא, רב על מספר הנמצאים.
באשר לדיסקים, מה תעשו לעניים שאין להם CD ?
אגב אם יש מישהו שיש ברשותו השיר של נינה סימון Don't smoke in bed אשמח לקבל קלטת (בתשלום, כמובן).
ולעניין שהוא לחלוטין מחוץ לנושא, אבל מציק לי מאוד לאחרונה. ניתן לקרוא לו שאלה של אמונה.
חברה מאוד יקרה שלי, צרפתיה קתולית מאמינה, עשתה לפני כשנתיים מסע צליינות לספרד, למקום שנקרא SANTIAGO DE COMPOSTELA. היא יצאה מאזור הבאסקים הצרפתי למסע של חודשיים בן 1000 ק"מ. הנתיב נקרא EL CAMINO (הדרך, בספרדית) ומשובץ באתרי ארוח שמתפרנסים מן הצליינים. כיוון שהדרך אמורה להיות סגפנית, האתרים המארחים הינם נטולי אמצעי מותרות. במהלך הנתיב פגשה צליינים נוספים והמשיכה את הדרך עימם.
פגשתי אותה בפריס יומיים לאחר ששבה. היא רזתה מאוד, גילחה את שיער ראשה ונראתה כמעט שקופה, מוארת מבפנים, עם זוהר בעיניים שעורר בי קינאה.
מייד עם שובה, קרתה לה שרשרת של אירועים רעים: החבר שלה חזר לחברתו הקודמת, מקום העבודה שלה, RAYCHEM, ניקנה ע"י TYCO שפיטר מאות אנשים, ביניהם אותה, והיא נאלצה למכור את ביתה בפאתי פריס.
[מאמר מוסגר ואישי: מי שמואס בקיטש דביק מוזמן לדלג. שנה קודם לכן היא אירגנה כנס בינלאומי של RAYCHEM באילת וכבונוס קיבלה סופשבוע זוגי בהילטון תל אביב, שאותו ביליתי איתה, פגישה ראשונה לאחר שנים רבות מאז קיימברידג'. את סוף השבוע העברנו עם מעיינות דמעות, קילומטרים של טישיו, שיזוף שלה בעירום על מרפסת החדר (קומה גבוהה) תוך צפייה נלהבת של מטיילי גן העצמאות ומבוכה קשה שלי, ארוחה במסעדת דגים יוקרתית אוף רחוב הירקון שהועברה ברובה תוך נביחות נרגזות שלנו על גברים נטפלים. האוכל, אגב, היה חרא. סוף קטע אישי.]
לאחר שנותרה חסרת בית, הציע לה עמית לעבודה לשעבר לשפץ בתי חווה זנוחים באזור בורדו ולמכרם לעשירים תוך התחלקות ברווח חצי-חצי. מבחינתה זה פתר את בעיית מקום המגורים. היא גרה בחווה נטושה, ללא חשמל, טלפון או חימום. האיש שרכש את החווה נעלם ולא עונה לכל אמצעי ההתקשרות שלה. היא פגשה חבר חדש שרצה ילד ממנה. כיוון שחלתה בסרטן (והחלימה) לפני מספר שנים, אחת מתוצאות הלוואי היא עקרות. היא ניסתה לבקש ביצית מאחת מאחיותיה (הם 15 אחים ואחיות, קתולים פרימיטיבים, מה לעשות). כולן סירבו. האיש עזב אותה.
ועכשיו, לאחר הטלנובלה הטורקית אך הנאמנה לאמת אחד לאחד, הבחורה ממשיכה להאמין קשות. אלוהים וישוע לא נטשו אותה לרגע. באיזשהו אופן זה גורם לי לחשוב על היהודים הדתיים במחנות הריכוז. האם דבקו באמונתם עד הסוף? מה גורם לאנשים להאמין חזק כל כך? מצד אחד זה באמת מעורר קינאה, היכולת לחשוב שיש גורם עליון שלוקח עליך אחריות. מצד שני, איך מפרידים בין האינטלגנציה (המינימאלית) שלי לזו של אנשים דתיים?
ואגב, אני רואה את עצמי כיהודיה על פי ההגדרה של הסופר הרוסי איליה ארנבורג שאמר: אני יהודי כל עוד יש אנטישמי אחד שמצביע עלי ככזה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש