|
||||
|
||||
אבל לפני כן - דומני כי זו התגובה הראשונה שלי פה באתר אחרי כמה שנים של השתתפות קבועה באתרים שכנים (עין הדג, אתר האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה). אז קודם כל, שלום. שנית, עד כמה שזה רלבנטי לדיון פה, אני דוקטורנט במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, ולמרות שהמחקר שלי מתמקד בתחום אחר לגמרי, יצא להיות נוכח בהרבה מאוד דיונים הנוגעים לערוץ השני והשפעתו על חיינו בישראל. במסגרת איזשהו ג'וב אף יצא לי לסקור באופן די מקיף את העתונות הישראלית מהתקופה הרלבנטית (מסוף שנות ה-80 ולאורך העשור הראשון לקיומו של הערוץ המסחרי), כך שיש לי פרספקטיבה כלשהי על הנושא. התגובה שלי מתייחסת לשני חלקי המאמר - הציפיות מול התוצאה. אין ספק, חלק מהציפיות מהערוץ המסחרי היו נאיביות למדי. כאשר נותנים לגוף כלשהו רישיון להקמת עסק, יש לצפות כי מטרתו העיקרית של אותו גוף תהיה להרוויח כסף. כמובן שאפשר וצריך להתנות את אותו רישיון בסייגים כאלה ואחרים - שהרשויות, כפי שמדגים המאמר, לא ממש טרחו לאכוף, ולכן יש לבוא בטענות בעיקר אליהן - אבל טלוויזיה מסחרית היא, בסופו של דבר, עסק. ברמת התוצאה, מודגשת בחלקו השני של המאמר ההשענות של הערוץ המסחרי, עד היום, על תכנים "בידוריים". אם נשתמש במילה פחות מכובסת - שהרי חלק מהתכנים הטלוויזיוניים שנחשבים לאיכותיים בעולם הגדול נחשבים ל-"בידוריים" גם הם - נוכל לקרוא לילד בשמו ולסווג את מרבית הדוגמאות שניתנו במאמר (תוכניות אירוח, שעשועונים, ריאליטי) תחת הכותרת הכללית "זבל". אין ויכוח: מינון הזבל הטלוויזיוני בישראל עלה בצורה חדה עם כניסתו של הערוץ המסחרי לחיינו. אבל משום מה נוטים לשכוח שזבל טלוויזיוני היה קיים כאן עוד בימי הערוץ הראשון, משם הביאו אותו חלק גדול ממבשריו בערוץ המסחרי (לאורך שנות פעילותו הראשונות, לפחות). דודו טופז, שהפך לסמל לכל מה שמזיק ומכוער בערוץ המסחרי, עשה את הסטאז' שלו במשך הרבה מאוד שנים בערוץ הראשון, שם הוא הנחה בין היתר את שוק הבשר הטלוויזיוני הראשון בישראל ("זה מה יש") ועוד אי-אילו שעשועונים, לא מהזן האינטליגנטי במיוחד. וזה בסדר גמור, כי זבל טלוויזיוני (בכל העולם) אינו נחלתם הבלעדית של ערוצים מסחריים, וגם ערוצים ציבוריים שולחים בו את ידם מדי פעם - אבל על כך עוד מעט. לצד כל הזבל הטלוויזיוני שהביא הערוץ המסחרי לחיינו, באו גם אי-אילו הפקות אחרות - שאני לא אכתיר אותן בתואר "איכות" כדי לא להכנס כאן לדיון מיותר על מהותו של המושג הזה, אבל הן בהחלט כיוונו גבוה יותר: דרמות כמו "בת-ים-ניו-יורק" ו-"פלורנטין" ותכניות סאטירה כמו "החרצופים" ו-"החמישיה הקאמרית". האם היחס הכמותי בתוך שידורי הערוץ המסחרי נטה יותר לכיוון הזבל? כן, בהחלט, תמיד. אבל כאשר משווים את התפוקה של הערוץ המסחרי בתחום הדרמה והסאטירה למה שהופק בערוץ הראשון במשך כל שנות קיומו ללא תחרות (וגם בשנים שהיתה לו תחרות) - מגלים שלכל הפחות מבחינה כמותית, ערוץ 2 משאיר אותו הרחק מאחור. לא כל ההפקות האלה היו טובות, לא כולן היו מוצלחות, אבל הערוץ המסחרי, יחסית לערוץ הראשון, הפיק הרבה מאוד כאלה. וזה המריץ גופי-שידור אחרים, כמו הכבלים והלוויין, להכנס גם-כן לתחום הפקות המקור. וזה, אם תרצו, הכשלון הגדול הראשון של הערוץ הראשון, אותו חשפה הקמתו של הערוץ המסחרי. הערוץ הראשון, לאורך מרבית שנות קיומו, פשוט לא עשה מספיק כדי לקדם את ההפקה הדרמתית והקומית בישראל. זה חשוב: הפקות מהסוג הזה מכשירות אנשי מקצוע, יוצרות מקומות עבודה ובונות תעשייה. אלה לא חייבות להיות הפקות איכות - ה-BBC מפיק גם אופרות סבון - אבל אפילו למינימום הזה, הערוץ הראשון לא הגיע. העובדה שהערוץ הראשון קנה את "החמישיה הקאמרית" (עובדה שמוזכרת במאמר) ממחישה בעצם מה שלא עבד באותו ערוץ לפני תחילת שידורי הערוץ המסחרי, והמשיך לא-לעבוד שם גם אחר-כך: תכנית כמו "החמישיה הקאמרית" לא היתה יכולה לצמוח בתוך הערוץ הראשון. הם היו חייבים לייבא אותה מבחוץ (ושנים לפני-כן, אגב, הדבר הכי קרוב לקומדיית-מצבים מוצלחת בערוץ הראשון, "קרובים-קרובים", גם היא לא היתה הפקה ביתית - היא הושאלה מהטלוויזיה החינוכית). הכשלון הגדול השני של הערוץ הראשון, אותו חשף הערוץ השני, נוגע לנושא החדשות. נשמעות הרבה מאוד טענות, מוצדקות בחלקן הגדול, על האופי השטחי של מהדורת החדשות של הערוץ המסחרי, האייטמים הקצרים, והתרומה של כל אלה לרידוד-השיח הפוליטי בישראל באופן כללי (אם כי שוב אני רואה לנכון להזכיר: התבהמות השיח הפוליטי הטלוויזיוני הגיעה לישראל גם באדיבות הערוץ הראשון - ראו ערך "פופוליטיקה", ועוד אי-אילו שידורים מהכנסת). אבל הערוץ המסחרי הכניס גם סטנדרטים מקצועיים חדשים לשידורי האקטואליה בישראל - בין היתר, הרעיון שאנשי חדשות צריכים לדווח מהשטח - לא לאחר מעשה, אלא גם בשידור-ישיר מהאירוע, ולהביא מדי פעם גם סקופים ולא רק לסכם את אירועי היום. חוץ מזה, לצד הביקורת (שאני לחלוטין שותף לה) על הביזוי המתמשך של נשים בשידורי הערוץ המסחרי, מפרסומות ועד העיסוק המתמשך בדוגמניות, חשוב לזכור שהערוץ המסחרי הוא זה שהצעיד אותנו מתקופת-האבן של הערוץ הראשון לעידן הנאור שבו *גם אשה יכולה להנחות מהדורת חדשות* (שלא להזכיר תכנית תחקירים נוקבת שליוותה את הערוץ תקופה ארוכה מאוד - עוד ז'אנר, אגב, שהערוץ הראשון לא ממש הצטיין בו). האם הערוץ המסחרי היה ביאת-המשיח הטלוויזיונית שרבים ציפו לה? לא. האם הוא הגדיל את כמות התכנים הרדודים בנוף הטלוויזיוני המקומי? כן, בהחלט (אם כי, כפי שציינתי, הוא בפירוש לא *המציא* את התכנים האלה באותו נוף). האם הוא הגדיל גם את תכני היצירה המקורית בנוף הטלוויזיוני המקומי? כן, ללא ספק (וכפי שציינתי בהמשך - מעל ומעבר למה שהיה לפניו). האם אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר? התשובה לשאלה הזאת היא תמיד חיובית. אבל המאזן הכללי של הערוץ המסחרי, בניגוד למה שנדמה לי שמשתמע מהמאמר, אינו כולו שלילי. ונקודה מעניינת לסיום: לאחרונה, בראיון ל-"הארץ", טען מוטי קירשנבאום שעם עלייתו של הערוץ המסחרי, הערוץ הראשון הפסיק להיות "מדורת השבט", אבל הערוץ המסחרי לא החליף אותו בתפקיד הזה - כמות צופי "כוכב נולד" עדיין לא מגרדת מלמטה את כמות הצופים של מהדורת "מבט" בימי הזוהר של הערוץ הראשון. מכאן שבואו של הערוץ המסחרי הביא לאחת משתי התוצאות: 1) צופים הבינו שיש עוד תחנות בשלט, לאו דווקא כאלה שמשדרות מישראל. 2) צופים הבינו שיש עוד דברים שאפשר לעשות מלבד צפייה בטלוויזיה. ושתי האפשרויות נשמעות לי כמו התפתחויות חיוביות מאוד. |
|
||||
|
||||
כתבת תגובת פתיחה יפה מאוד. ברוך הבא. ברור שהפורמט הקודם של השידור הציבורי היה ביזיון. בפרט הסכמתי אתך לגבי מקור מחצבתם של רבים מיצרני הזבל המובהקים של הערוץ השני. שאלה מעניינת היא אם אפשר וצריך בכלל ערוץ שידור ציבורי ואם כן איזה פורמט צריך להיות לו? (למשל אולטרה צנוע ולימודי כמו ה-PBS או כמעט מסחרי כמו ה-BBC?) |
|
||||
|
||||
בנוגע לשורה האחרונה - האם יש נתונים על השינוי בכמות הכוללת של שעות הצפייה בטלוויזיה מאז פתיחת ערוץ 2 (ומאז הכבלים, וכו')? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |