 |
|
 |
||
|
||||
 |
כותב המאמר אינו מסתיר שהוא מחזיק בתפיסותיהם של מילטון פרידמן ופרידריך הייק. הואר מתעלם מהעובדות לגבי השביתות. הוא מביא את עובדי חברת החשמל כדוגמה למרות שהם אינם מרבים לשבות. הוא אינו מזכיר את המדיניות של ממשלות ישראל אותה סיכם אורי יוגב (הצלחנו לשבור את האיגודים המיקצועיים). דעתו כדעת מרגרט תאצ'ר: אין דבר כזה חברה; יש אינדיודואלים. כותב המאמר מתעלם מתהליך "יעול" שמגמתו להקטין את מרכיב השכר בעלויות והגדלת מרכיב הרווח. כותב המאמר מתעלם מהתהליכים שגרמו לכך שעובדים יכולים לשבות רק על פגיעה בשכרם ולא בגלל מדיניות שהורסת את הענף שלהם. המרצים פעלו כקבוצה סגורה אבל אם היו אומרים שהם שובתים במטרה ללחוץ על הממשלה להגדיל את תקציבי מערכת ההשכלה הגבוהה, היו זוכים לצו מניעה והחזרה לעבודה. ברגע שהם שבתו רק על שחיקה בשכרם- היה קשה לבית המישפט להוציא להם צווי מניעה. למשה נוצר מצב כמעט סימביוטי בין בתי הדין לעבודה ובין המעסיקים. משום מה הביא כותב המאמר את המרצים, את ועד עובדי חברת החשמל ושכח את שביתת המורים. הטענה שאלו קבוצות שובתים שמנצלות את כוחן לפגוע בציבור היא טענה דמגוגית. הממשלה מנהלת נגדם מדיניות של הפרד ומשול, שוחקת במודע את שכרם והרבה פעמים מעוניינת שישבתו כדי להחלישם, כדי להאשימם שהם אגואיסטים שמה שמעניין אותם הוא שכרם ולא הציבור שתלוי בהם. צריך היה לראות את תגובת האוצר לדרישה של המורים להקטין את מספר התלמידים בכיתות: "מי אתם שתקבעו לנו איך תתנהל מערכת החינוך?" אם לא היו דורשים את הדרישה הזאת, היו טוענים נגדם שהם מנהלים מאבקים לשיפור שכרם על גב התלמידים. עוד מעט יגיד הממונה על הדכר גם למשרד החינוך "מי הם שינהלו את החינוך". בבסיס השקפתו של כותב המאמר עומדת התפיסה של קדושת הקניין והזכות המחלטת של בעל הקניין לעשות בו כבתוך שלו. לצורך זה מעבירים האידאולוגים מבית מדרשם של האייק ופרידמן גם את האוניברסיטאות כאילו הן קניין של מישהו ויש לו הזכות לעשות בו כבתוך שלו. כך גם מערכת החינוך. במרצים והמורים הם קצת יותר מידיים וראש להשכיר; הם חלק מהמערכת וצריכה להיות להם מילה איך המערכת תהיה בנויה ואיך היא תתפקד. האוצר הצליח לסרס את המל"ג וועד ראשי האוניברסיטאות. הוא הצליח ביכולת הפוליטית הפנומנלית שלו, לסכסך בין ראשי האוניברסיטאות לבין ציבור המרצים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שהכותב מתעלם מהמימד החברתי שהוא במידה רבה חופף למישור העוצמה בעיניי, לפחות בנוגע לנושא הזה. לכל ציבור שובתים יש אינטרסים, ולכל גוף אותו הם משביתים יש אינטרסים שמנגד. הסתכלות על המאבקים האלה בהיבט כלכלי טהור היא תמוהה בעיניי. עם זאת, יש לציין שגם הכותב לא מפגין הסתכלות כלכלית טהורה, אלא מייצג את האינטרס של קבוצת הסטודנטים. לא רק את הפגיעה הכלכלית בסטודנטים הוא מציג, אלא בוחר לסיים את המאמר בהתייחסות לערך המורה והמחנך. באופן אישי אני חושב שצריך להפריד בין הדברים. ערכים ומוסדות אומנם קשורים זה לזה, אבל מוסדות הם גופים ביורוקרטיים והם גורמים לבנאליזציה של ערכים. אף אם נושאי התפקידים מגיעים למוסדות האלה מתוך תחושת שליחות, ובכוונה טהורה, בסופו של יום, קשה מאוד לעמוד מול המערכת המאוד יעילה בה הם נושאי תפקידים. וחוץ מזה, כבני אדם פרטיים, גם להם יש אינטרסים. האינטרסים האלה הם דברים שמפעילים את החברה בצורה שהיא לא פחותה ואף עולה על הבט ''החזון(ות) האנושי(ים)'' המגולמים בתרבות. אין לשכוח שהמערכות שבני אדם מקיימים גם מקיימות אותם, ובמקרים רבים בני אדם יורשים אותן ומקבלים את חיוניותן כמובנת מאליה.איני יודע עד כמה נפוץ הוא טיפוס הדון קישוט, או הסוקרטס על כל ההבדלים שביניהם, אבל אני מניח שהרוב פשוט פועלים במסגרות הקיימות לצורך מימוש האינטרסים שלהם. כדי לשתות ולאכול בצורה שנראה להם כי הם זכאים לה. נכון שחלק מהמאבקים נעשים על גבו של צד שלישי, אבל כל נקודות המבט במאבק על העוצמה והאינטרסים ניתנות להבנה. מהיותה של החברה נורמטיבית בעיקרה (דבר שהופך את סוקרטס ודון קישוט לחריגים), אפשר להבין גם מדוע רפורמות ומהפכות שעשויות להועיל לכל הנוגעים בדבר לא מתבצעות במהרה. זכות השביתה היא דבר חשוב לבלימת עוצמה מנגנונית וריכוזית. החוזה החברתי בדמוקרטיה בסך הכל מתפקד, למרות האי נעימויות הכרוכות בחוסר הסכמה על ידי צדדים בעלי כוח. שלילת הכוח הזה לדעתי, שכרה בהפסדה. שהרי לא סתם שמור מקומו של המלך הפילוסוף לפוליטיאה לבדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית רציתי להודות לכל המגיבים על הכתבה על הדיון הפורה והמעמיק. לעניין הערותיך, איציק, הנה תגובתי. בגדול, השאלה העיקרית היא לא מה תהיה המדיניות החברתית-כלכלית במדינה, אלא מי יחליט לגביה. 1. לדעתי המגבלה שהטילו בתי הדין כנגד שביתה "פוליטית" היא אחת המגבלות החשובות שמאפשרות התנהלות תקינה בדמוקרטיה. יש לזכור שכלי השביתה הוא כלי חזק, חזק מאוד אפילו, ויש שיאמרו חזק מדי. זכות לשבות גם כנגד מדיניות ממשלה תביא לכך שארגוני עובדים (ובמיוחד עובדי מדינה ומונופולים) יוכלו בעצם לסכל את מדיניות הממשלה ולמנוע את מימושה. טול מקרה בו הממשלה בוחרת במדיניות כלשהי, למשל החלטה טכנית לארגן מחדש סמכויות במשרד ממשלתי. השינוי אינו נאה לעובדים, והם פוצחים בשביתה ובכך מונעים את הרפורמה. לשר אין כל אמצעי לכפות על העובדים לעבוד, וגם במשא ומתן אין לו כל קלפי מיקוח. אין לו ברירה אלא לקבל את דרישותיהם ולבטל את החלטתו. יוצא שללא הגבלת זכות השביתה לגבי מדיניות ממשלתית, לעובדים יש "זכות וטו" על החלטות מדיניות, והנציג הנבחר על ידי הציבור מנושל מכוחו. זוהי דוגמא קיצונית, אך אפשרית. בתי הדין לעבודה נדרשו בעבר למתוח את הגבול בין שביתות מחאה קצרות, שנועדו למחות על מדיניות ("שביתה מעין-פוליטית") שהיא מותרת לבין שביתה שנועדה לסכל מדיניות ("שביתה פוליטית"). המגבלה על השביתה הפוליטית נועדה לאפשר לנבחרי הציבור לקבל החלטות, פשוטו כמשמעו. שביתת המורים נגד השחיקה בשכרם הייתה ראויה וצודקת. לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך. אילו היו מקיימים שביתת-מחאה על גודל הכיתות, ספק אם היו פוסלים אותה, אך לקיים שביתה בלתי מוגבלת בעצם מוציא את ההחלטה כיצד לאזן את תקציב החינוך המוגבל מידי שרת החינוך. כנ"ל לגבי המרצים. אילו היו טוענים ששביתתם למשך 3 חודשים היא על הגדלת תקציב החינוך, בעצם היה בכך הפקעה של כח ההחלטה על התקציב מהממשלה והעברתה למרצים. יש הבדל עצום בין "צריך שיהיה להם מילה" לבין מצב שבו השביתה מונעת מהממשלה ליישם החלטות. 2. אינני סבור ש"אין דבר כז חברה, רק אינדיווידואלים", ואני חושב שגם פרידמן והאייק לא חשבו כך (אך לא אדבר בשמם). השאלה היא שוב, כיצד מתקבלים החלטות בחברה. שים לב שלא טענתי שצריך להפריט את מערכת החינוך. אני כן רואה חשיבות גדולה להשתתפות המדינה בתקציב ההשכלה הגבוהה. אבל מאוד חשוב לי כיצד ההחלטות אודות התקציב הזה מתקבלות, כי זה בעצם הכסף של כולנו. לכן אני תומך במתן חופש ניהול למנהלי האוניברסיטאות להעסיק ולפטר מרצים ביתר קלות. כיום המצב הוא שמרצה עם קביעות דבוק לכיסא לנצח. לא ניתן להעסיק מרצה חדש וצעיר עד שהותיק יפרוש, כי מספר התקנים פחות או יותר קבוע. חשוב לי גם שמכללות יהנו מתקציבים שוויוניים יותר. אני לא מכיר מישהו שטוען שאוניברסיטאות מחפשים לפעול למטרות של "רווח" טהור, אבל כן חשוב שהם יפעלו ביעילות. "יעילות" לא אומרת שפתאום כל המרצים יהפכו להיות עובדי קבלן מנושלים מזכויות, אלא להפך, שמנהלי האוניברסיטה יוכלו לקבל את ההחלטות החשובות כדי שיוכלו למשוך את מיטב המרצים ומירב הסטודנטים. דווקא המצב כיום מכריח את ראשי האוניברסיטאות להעסיק מרצים מן החוץ במקום סגל אקדמי קבוע. אבל גם כאן, זכות השביתה של המרצים שימשה כדי לסכל תוכנית (רפורמת שוחט) שתאפשר לראשי האוניברסיטאות את הגמישות הניהולית, ובכך הפקיעו את יכולת המנהלים לנהל את מבנה כוח האדם. לסיכום, הדמוקרטיה אולי לא תמיד מביאה להחלטות שאנחנו אוהבים, אבל כשיטה היא מבטיחה שנבחרי ונציגי ציבור מקבלים את ההחלטות ולא קבוצה כוחנית של בעלי אינטרסים שיכולים להחזיק את המדינה כבני ערובה בשביתה בלתי מוגבלת עד לקבלת דרישותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לעומת זאת, ולמרות שכולנו היינו רוצים לראות כיתות קטנות יותר בבתי הספר, ההחלטה על כך לא יכולה להיות בידי המורים, אלא בידי משרד החינוך." א. המונח "שביתה פוליטית" הוא מונח טעון ומשתנה. מה שלא היה לפני 20 שנה שביתה פוליטית הוא היום שביתה פוליטית. המונח "פוליטית" פירושו שאין כאן מלחמה רק על שכר. בית הדין לעבודה הגביל את זכות השביתה רק לענייני שכר; בדברים אחרים הוא יוציא צווי מניעה. ב. האם כתבת ברצינות שההחלטה אינה יכולה להיות בידי המורים אלא בידי משרד החינוך? כל אנשי מישרד החינוך מסכימים שהצפיפות בכיתות היא מצב אנטי חינוכי וצריך להשתנות. אז מה קורה כאן? מי שמנהל את מישרד החינוך אינם אנשי חינוך; אלו הם אנשי מינהל- כלכלנים שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך צריכה לעבוד מערכת החינוך. הם מגישים הצעות לרפורמות ועל פיהם ישק דבר. כשהמורים באו בתביעה להקטין את הכיתות, לא שרת החינוך צעקה שזה אינו עניינם, לא שמואל אבואב ולא ראשי האגפים במישרד החינוך. הכלכלנים באוצר אמרו את זה.התביעה להקטין את הצפיפות בכתות היא תביעה מיקצועית מובהקת. תנאי עבודה הן של המורים והן של התלמידים. מלבד זאת ארגוני עובדים צריכים לגעת בדברים הפוליטיים. האוצר משתמש באמצעים פוליטיים למכביר במאבקי השכר. הוא מדליף, קונה חלקים מהשובתים באמצעות שיטות ההפרד ומשול. בגדול, המערכות החינוכיות צריכות להתנהל בדרך הרבה יותר דמוקרטית; קודם כל כדי לשמש דוגמה לתלמידים. זאת אולי אחת הסיבות להתנגדות החזקה לשיטה הזאת. שנית,ולהוות שלב לדיון בסוגיות השונות-המורים צריכים לדון בכל מיני סוגיות ולהמליץ. למערכת הריכוזית הזאת יש רק חסרונות. כך גם היה בהדיינויות בין ועד ראשי האוניברסיטאות לבין הכהן. הויכוח לא היה ענייני אלא המנהלים אמרו: " לזה האוצר לא יסכים ולזה -כן." אתה מדבר על מערכת תעשייתית: יש מי שחושב ומנהל ויש מי שמבצע. זה איננו טבע מיקצוע ההוראה- לא באוניברסיטה ולא בבית הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_כותב המאמר מתעלם מתהליך "יעול" שמגמתו להקטין את מרכיב השכר בעלויות והגדלת מרכיב הרווח_ אני דווקא שמתי לב לעובדה המעניינת שצוינה במאמר, שרוב (מעשית, כל) השביתות בישראל מוכרזות ע"י עובדים במערכת הציבורית, שבה לרווח אין כל משמעות. אם היא מתייעלת זה מסיבות אחרות. עוד עובדה מעניינת, מי שסובל מהשביתות אינם המעסיקים (תאבי ה"רווח") כי המעסיקים הם הממשלה או שלוחותיה; הסובלים הם ציבור מקבלי השירות (ה"לקוחות") שאין להם יכולת לבחור ספק אחר, ולכן למעסיק אין אינטרס לסיים את השביתה במהירות. מייבשים את העובדים במשא-ומתן-לכאורה וכשנגמר להם האוויר חותמים על חוזה שכולם יודעים שאפשר היה להגיע אליו ביום הראשון. יוצא שכולם נפגעים, וכולם מאוכזבים, חוץ מיו"ר הועד (שיכול לנפנף ב"הישגים"). לא צריך להגביל את זכות השביתה במקום בו יש שוק חופשי. אבל המערכת הציבורית אינה שוק חופשי; זכות השביתה בנוסח הישראלי גורמת לה להיראות כפי שהיא נראית - צמאה להפרטה, בכל מקום שבו האזרח נפגע משביתות. זה הלקח שלי מהמאמר, וזה לא טריויאלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התייחסתי לסוגיה הזאת. בכל אופן, היו שביתות במגזר הפרטי: נהגי מטרודן, כימיקלים לישראל, קופי טו גו ואחרים שכחתי. לפני שיוצאים בסיסמה הריקה שהפתרון לכל דבר הוא הפרטה, כדאי לבדוק מדוע פרצו השביתות במיגזרים הציבוריים. בעצמך כתבת: "מייבשים את העובדים במשא-ומתן-לכאורה וכשנגמר להם האוויר חותמים על חוזה שכולם יודעים שאפשר היה להגיע אליו ביום הראשון. יוצא שכולם נפגעים, וכולם מאוכזבים, חוץ מיו"ר הועד (שיכול לנפנף ב"הישגים")." ודאי שיש מה לשנות במיבנה התארגנות העובדים בישראל; יש גם מה לשנות- לא הפרטה-בהתנהלות משרדי הממשלה; הניהול צריך להיות מיקצועי עם סמכויות ולא מה שקיים היום בו למנהלים המיקצועיים אין סמכויות ויש רק מנהלים בשלט רחוק ממשרד האוצר. מנהלים שיטחיים להחריד שאינם מבינים- או פשוט אינם מעוניינים להבין- בבעיות בהן הם הפקיעו את הניהול מהמישרד הספציפי.כתבת על ההשכלה הגבוה? אינך רואה שהמערכות סורסו לחלוטין? בישראל יש בריחת מוחות ללא אח ורע במערב; מדוע? כי המערכת אינה מופרטת? באמת! האם הפרטה תגדיל את התקנים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכה רגע עם ההתלהמות. לא כתבתי שהפתרון לכל דבר הוא הפרטה. זו אכן סיסמא ריקה, אבל אתה זה שהשתמשת בה. מה שאני כתבתי הוא: _צמאה להפרטה, בכל מקום שבו האזרח נפגע משביתות_. כל הכבוד לנהגי מטרודן ולקופי טו גו. השביתות שלהם ממחישות מדוע זכות השביתה מעוגנת בחוק בישראל. הם שבתו מול מעסיקים, בלי גיבוי של קביעות, בלי להשאיר לקוחות ללא אלטרנטיבה (כן, גם במקרה של מטרודן - אבל זה נושא לדיון אחר). לא האזרח נפגע כאן אלא המעסיק. אבל זה היוצא מן הכלל שמדגיש את הכלל: רוב השביתות אינן כאלה. אני מציע, בכל הכבוד הראוי, שתקרא שוב את המאמר המקורי (לא אני כתבתי!) ותשים לב לעובדות שמועלות בו, שאותן הדגשתי בתגובה הקודמת. זה לא עוד דיון קפיטליסטי על הגבלת זכויות הפרולטריון או נייר עמדה של אגף התקציבים. יש כאן תובנה על כללי המשחק בכלכלה הישראלית, ולאיזה כיוון הם מושכים אותנו. אל תפטור את עצמך ב"לא התייחסתי לסוגיה הזאת". זו בדיוק הסוגיה, וכל השאר אידיאולוגיה במובן הקומוניסטי של המלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על שביתת הנהגים במטרודן: האם זכות השביתה באמת עמדה להם? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |