|
כמו הכל, לצערנו הרב, גם המקרה הזה רחוק מלהיות שחור ולבן. אבל נתחיל במה שכן שחור (ולמען הסר ספק, שחור=רע, ללא תלות בצבע עור. ע"ע אייל ברקוביץ') והוא אוהדי בית"ר ירושלים (וכמובן, אני לא מדבר על כולם. אולמרט דווקא היה בסדר הפעם). ולכן, באופן אוטומטי אני נגדם, שמח על כל עונש שנגזר עליהם, ומלין על כך שאין העונש חמור דיו.
אולם, אני חייב לשאול - איפה היו כולם, אולמרט, אלי לוזון, כל התקשורת (ולא רק עיתונות הספורט), מגיבי האייל הקורא - כשאנשים נרמסו (חלקם איבדו את ההכרה ונפצעו קשה, חלקם לא התעוררו עד היום) בכמה הזדמנויות שונות (על ידי אוהדי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה ומכבי ת"א)? איפה הם היו כשהושלכו למגרש או לביתם של בעלי הקבוצות רימוני הלם וחזיזים? איפה הם היו כשנזרקו אבנים ובקבוקי זכוכית? ואם כבר "אלימות מילולית" (שמאז רצח רבין היא over rated לחלוטין), איפה כולם היו כשנזרקה לכיוונו של אוברוב בובה של בנו (אני לא זוכר מה בדיוק קרה לבנו, אבל זה היה חמור מאוד). כל אלו חמורים בהרבה משריקות בוז לאזכור שמו של רבין, שהן, בדרך מאוד מעוותת, אמירה פוליטית לגיטימית לחלוטין (אם כי כמובן שלייחס אמירה פוליטית לאוהדי בית"ר שקול ללייחס תובנות מתמטיות לבבון). כל הפיסקה הזו מתייחסת לנושא הרחב יותר של פסטיבל רבין המלוקק והפופוליסטי, שמשיג מטרה הפוכה והיא סוג של לגיטימציה לימין הקיצוני ההזוי (מאוהדי בית"ר ועד לנוער הגבעות וחסידי יגאל עמיר).
מצד שלישי, גם אם לא נעברה כאן אף עבירה, זו עדין זכותה של ההתאחדות להעניש קבוצה, גם אם היא או אוהדיה לא פשעו מול החוק הישראלי. בדיוק כפי שזכות ההתאחדות לאסור על מאמן שאין ברשותו תעודת מאמן לאמן קבוצה בליגת העל, ואין בכך פגיעה בחופש העיסוק.
|
|